צלילי המאפיה : המנגינה של מילי. ספר שלישי.

פרק 4

פיירו

"רוץ יותר מהר לפני שיתפסו אותנו!" אני דוחף את ה‏ענפים שמפריעים בדרכי ורץ אחרי רודריגו.
הוא מביט מעבר כתפו בשביל לבדוק שהם לא מאחורינו.
יותר נכון הוא.
אני מתנשם במהירות ומנסה לרוץ הכי מהר שלי אך לא מצליח.
"אני לא מסוגל יותר!" אני צועק לעברו.
"אתה חייב. אסור שהוא יתפוס אותנו" הוא עונה.
"רגע! יש שם משהו. בוא" אני ‏עוקב אחריו עד שאנחנו מוצאים בקתה נטושה באמצע היער.
"מה אם יש שם מישהו?" שאני שואל.
"לא נראה לי. זה נראה נטוש לגמרי,בוא" רודריגו דוחף את הדלת בכוח אך ידיו הקטנות בקושי מצליחות להזיז אותם.
אז אני מחליט לקחת תנופה לאחור וצועק לעברו לזוז.
אני מכוון את כתפי לעבר הדלת ורץ לעברה במהירות.
רודריגו מספיק לזוז בשנייה האחרונה לפני שאני מצליח לפרוץ את הדלת בתנופה.
כאב חד ‏תוקף את כתפי אך זה לא עוצר בעדי להיכנס פנימה.
"קדימה!" אני לוחש לרודריגו.
הוא נכנס מיד אחרי,ברגע שאנחנו בפנים אני שם לב שכל המקום נטוש לגמרי וגדל ‏בתוכו הסבים יבשים וצמחים אחרים.
חשוך כאן מאוד אך בכל זאת אנחנו נכנסים יותר פנימה.
"אתה חושב שהם באמת ראו אותנו?" רודריגו שאול פתאום מאחורי.
"הוא בטוח כן" מלמלתי לעצמי.
רעד עבר בגופי שנזכרתי אך מבטו תפס במבטי.
לא היינו צריכים להיות שם אך ‏הסקרנות שלי גברה עליי.
הייתי חייב לדעת מה הוא עושה עם רפאל ולמה אותי אף פעם לא לוקחים לשם.
עכשיו אני ‏מצטער שהלכתי ו‏סיבכתי בצורות גם את רודריגו.
"אתה מריח את זה?" ‏רודריגו שואל וגורם לי לעצור במקום.
"זה מריח כמו ‏עשן" הוא לוחש.
אני גם מריח את זה עכשיו.
מאיפה זה בא?
אני מסתובב לעבר רודריגו אך שאני עושה את זה אני קולט שמאיפה ‏שנכנסנו הכל עולה באש.
"אש!!" אני צועק בקול.
רודריגו מסתובב במהירות ועיניו נפערות בבהלה.
"שיט! מאיפה זה יגיע פתאום?! מה נעשה?! ‏זאת היציאה היחידה שלנו מכאן?!" הוא שואל בלחץ מיליון שאלות בשנייה.
אך אני בקושי מצליח להגיב לו.
רודריגו אוחז בזרועי ומושך אותי אחריו לתוך הבקתה עצמה.
אך לפני שאנחנו מספיקים להיכנס לחדר ‏מסוים,פתאום חתיכה התקרה שמעלינו נופלת קורב אלי ואש פוגעת לי בזרוע.
"קאצו!" אני נוהם בכאב,מתנתק מאחיזה של רודריגו ונופל לאחור על הרצפה.
"פיירו! אתה בסדר?!" אני בקושי מצליח לראות משהו בכל ‏ה‏עשן.
עיניי דומעות,שורפות ואני מתחיל להשתעל בקול רם.
הגרון שלי מתחיל לשרוף נורא ואני בקושי מצליח לנשום.
"רודר-יגו!!" אני צועק ‏ומשתעל אותו זמן.
"פיירו! אתה שומע אותי?!"
אני שומע אותי אך חלש כל כך.
אני בקושי מצליח לנשום וזרועו שורפת כל כך.
איך לעזאזל להתחיל האש הזאת פתאום?!
"כ-כן" אני עונה בקושי.
"איפה אתה?!" הוא צועק ולחץ נשמע בקולו.
אני מנסה לקום אך ‏סחרחורת תוקפת אותי ואני נופל שוב פעם אך הפעם אני ‏נאלץ להיצמד לקיר שמאחוריי כי ‏הלהבות מתקרבות לעברי.
חום שורף תוקף את פני בגלל הלהבות.

"קאצו!!" עיניי נפקחות בתוך שנייה כשאני מתחיל להרגיש ‏חנוק בגרון.
אני מתרומם לישיבה.
חזהי עולה ויורד במהירות וזיעה קרה מופיע על מצחי ועל גבי.
חולצתי נדבקת על גבי ואני מרגיש שוב מלוכלך.
קאצו.
למה לעזאזל החלום הזה חזר שוב.
אני משפשף את פני ונאנח בכבדות.
"פאק,למה? למה שוב?" אני ממלמל.
אני מרחיק את ידי מפני,מניח אותה על הירך שלי ומביט על ‏‏הכווייה שנשארה כצלקת לכל החיים.
אני מנתק את מבטי ממנה ומעביר את ידי בשערי הרטוב בכלל הזיעה.
אני פושט מעליי את החולצה הרטובה וזורק אותה לידי על המיטה.
אני קם ממנה,מתקדם אל חדר הרחצה ונכנס פנימה כשאני פותח את הברז ומתיז על פני מים קרים.
קור מקפיא תוקף מיד את פני אך אני לא מתייחס אל זה כי אני מרגיש שדמי לוהט עכשיו.
אני שונא להרגיש ככה אחרי הזיכרון הנורא הזה.
"קאצו" מלמלתי בכעס.
סגרתי את הברז ויצאתי מחדר הרחצה.
הרגשתי פתאום צמא,אז יצאתי מחדרי וירדתי לקומה השנייה.
נכנסתי אל המטבח,פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו בקבוק מים קרים.
פתחתי את הפקק ולגמתי את כל הבקבוק במכה אחת.
"מישהו כאן ‏צמא" קול צרוד נשמע מאחורי.
הבטתי בזווית עין על טום שנכנס גם הוא למטבח ונראה גמור לגמרי.
"מה אתה עושה ער בחמש בבוקר?" הוא שאל כשהוא פתח את אחד הארונות מעלה הכיור והוציא ממנו בקבוק וויסקי.
"ערב קשה?" שאלתי וזרקתי את הבקבוק שלי לפח.
"אפשר לומר" הוא ענה בקצרה מוזג לשתי כוסות ויסקי.
הוא דחף אחד לעברי ואני שמחתי מאוד לקבל אותה.
אם הייתי יודע שיש להם בקבוק וויסקי בבית,הייתי גומר אותו במקום הבקבוק מים.
עכשיו הבנתי כמה אני צריך ‏אלכוהול בדמי.
לגמתי מהכוס במכה אחת והנחתי אותו על ‏השישי.
טום עשה אחרי אותו הדבר אך מזג לעצמו עוד מנה.
"אין לך מחר איזו הופעה?" הרמתי לעברו גבה.
מאז ‏שנחתנו ‏בניו-יורק,שמתי לב שטום נוטה לשתות יותר מדי מבן אדם רגיל.
ואני אומר את זה בתור ניסיון.
היו לי חודשים קשים מאז שיסמין סיפרה לי שהיא הפילה את הילד שלנו.
ואני באמת לא מבין למה הרגשתי כזה ריק פתאום.
אף פעם לא שמתי זין על אף אחד.
לא חשבתי ‏להתחתן או להביא ילדים לעולם.
אז למה פתאום?
מה ישתנה?
"כן... עוד סיבוב הופעות בדרך" טום עונה באדישות ומחזיר אותי ‏למציאות.
הנהנתי כ‏תשובה.
הושיט את ידי אל בקבוק הוויסקי ומזגתי לעצמי מנה נוספת.
"אתה לא נשמע ‏נרגש מזה במיוחד" אמרתי ולגמתי מכוסי.
טום נשען עם המותן שלו על השישי כשהוא מערבל את הנוזל בכוס שלו.
"זה כבר לא סיבוב ‏ההופעות שלי. דריה חזרה וזה הזמן שלה לזרוח שוב" הוא לוחש יותר לעצמו אך חיוך קטן נמרח על פניו.
אני מביט בו כמה שניות עד שהוא מנער את ראשו וחוזר להביט בי.
הוא נראה כאילו ‏מתעורר מאיזה חלום ‏מסוים.
"אני שמח שרפאל סוף סוף ‏פתח את השכל שלו ונתן לדריה הזדמנות" זווית פי ‏התרומם טיפה כשנזכרתי אך דריה איימה על אחי בשביל הגיע לפה.
"טוב,זה לא שהייתה לו ממש ברירה" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" טום מביט בי בבלבול.
לא נראה שהוא יודע מה קרה בחודש האחרון ואני לא האדם שצריך לספר לו על החטיפה של דריה.
היא תכעס כ‏שהיא תגלה שאני סיפרתי לו את זה.
אז עדיף שלא.
ראיתי כבר עד כמה אכזרית היא יכולה להיות.
‏למען השם היא מחזיקה לאחי בביצים!
אז לא תודה.
"עדיף שדריה תסביר לך. אני לא הבן הנכון" הנחתי את הכוס שלי בכיור והתכוונתי לחזור לחדר שלי.
"פיירו" טום קרא בשמי ממש לפני שהספקתי לצאת מהמטבח.
"אממ?"
"אפשר שאל קטנה?" טום נראה קצת לא נינוח עכשיו כשהוא מעביר את שיערו ומביט בי במבט לא ברור.
"הוא עשה לה משהו? רפאל. משהו שאני אמור לדעת?" נאנחתי ועברתי יד בשערי.
"תקשיב,אחי. שוב,אני לא האדם לדבר איתו על זה. אתה צריך לדבר עם דריה" טום לבסוף מהנהן ואומר לי לילה טוב.
אני חוזר לחדרי עם תחושה קצת יותר טובה ממקודם.
נכנס למיטה ‏ונרדם כמו בול עץ.