צלילי המאפיה : המנגינה של מילי. ספר שלישי.

פרק 5

מילי

אני עומדת בחושך, מאזינה לקולות
שלהם מקרקשים כמו רעמים במרחק. התרועות התחילו ברגע שכבו האורות, והם מגיעים לקרשנדו חזק יותר ויותר עם כל
רגע חולף. מארק ודור כבר על בלתי נראים באפלה.
הקהל, בלתי המוחלט כשהם מחכים שרוקס-מייק תעלה על הבמה.
למה את מחכה? אני שואלת את
עצמי. זוזי! צאי לשם.
אבל הרגליים שלי מסרבות לזוז.
בכל פעם שאני עומדת לעלות על הבמה,פחדת קטן מופיע בחזי.
אולי אני יעשה איזו טעות או ‏יפספס איזה תווי בלחן.
הו אלוהים,אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל.
למה זה תמיד קורה לי.
אני כבר שנים עושה את זה אבל הלחץ תמיד שם.
"את בסדר?" דריה נעמדת לידי כשהיא ‏נראית פצצה עם חצאית קצרה וחולצת בטן קרוע.
כוכבת רוק של ממש,כאילו היא לעולם לא עזבה אותנו קודם לכן.
"כן,למה?" דריה מרימה לעברי גבה אך מחייכת לעברי חיוך.
"את רועדת,חברה. הכל בסדר. תנשמי עמוק ואל תשכחי שזאת ההופעה הראשונה שאני איתכם מאז שעזבתי. אז תאמיני לי שאני בלחץ לא פחות ממך" היא אומרת בטון לחוץ אך מורגש.
היא צודקת.
אני צריכה לנשום ולהירגע קצת ‏ולהנות מהרגע שדריה חזרה אלינו.
"אני כבר עולה" עניתי בחיוך.
"ככה אני אוהבת אותך" היא אומרת,נושק ללחי ועולה בגרם המדרגות אל הבמה.
טום עולה מיד אחריה אך לא לפני שהוא מלטף את שערי,קורץ ועולה על הבמה כשהגיטרה תלוי מאחורי גבו.
רוקס-מייק,רוקס-מייק,רוקס-מייק
אני שומעת את ‏הקהל קורע בקול רם ומרעיד את הכל מאחורי ‏הקלעים.
אני נושמת נשימה עמוקה ומחליקה את ידיי על הבגדים שאני לובשת.
חולצת עור אדומה צמודה ומכנסיי עור שחורים.
אני מרגישה פתאום חום גוף עומד מאחורי וגורם לי להסתובב לעברו.
פיירו.
פניו היו חפות מכל רגש בעוד עיניו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש. הוא הנהן בחדות ואמר "הגיע הזמן לעלות. למה את לא עולה?" הוא שאלה אך טון קולו ללא רגש.
רק אז אני שמה לב שפיירו מחזיק סכין בצבע זהב כשהוא מעביר אותה בין אצבעותיו.
מה קרה לפיירו המשועשע?
למה הוא נראה קר פתאום?
ולמה לעזאזל יש לו סכין כאן?!
מי נתן לו להיכנס עם זה?
אני סתומה או מה? הוא שייך למאפיה אף אחד לא יכול להגיד לו כלום בקשר למשהו בכלל.
טוב שנזכרתי באמת אך זה עדיין לא מרגיע את ליבי לראות מולי סכין ועוד שבן אדם כמוהו מחזיק אותה.
"אני עכשיו עולה" עניתי בקול רועד.
אבל אפשר לומר משהו ‏בהתנהגות שלו גורם לי לדאוג לו.
"קרה משהו?" שאלתי בכל מקרה.
עיניו הקפיאו אותי במקומי עם המבט שהוא נתן לי.
משהו אכן קרה אם הוא מביט בי בקור כזה.
"פתאום את מעוניינת לדעת משהו עלי?" הוא שואל אך זלזול נשמע בקולו.
זה מעביר בי צמרמורות לא נעימה.
צרחות הקהל גורם לי להבין מה קורה סביב,אני מנתק את המבט מפיירו ומביטה על כולם.
חברה הלהקה כבר עומדים על הבמה, מוצללים. מנהל ג׳ק נראה לחוץ בטירוף, ופניו מוארות בזוהר העמום של הטלפון הנייד שלו בזמן שהוא מקליד במהירות עליו.
ארבעה מאבטחים מאיימים, צופים תמיד על השטח ואחד הם הוא דניאל שומר הרושם האישי שלי.
איש צוות ליד המרפק שלי נובח הוראות לא ברורות באוזני. תשעים אלף איש במושבי פלסטיק, מריעים לנו.
ואני עדיין לא עליתי על הבמה.
שיט.
כולם מחכים רק לי.
"מילי! מה קורה?!" האיש באוזניה צורח בתוך אוזני.
אני מחזירה את מבטי לעבר פיירו אך הוא כבר לא עומד מולי.
פשוט נעלם.
איך הוא עושה את זה,לעזאזל?!
זה לא חושב עכשיו.
אני מנערת את ראשי,מסתובבת לעבר הבמה ועולה למעלה לעזור לחברי לבצע את הופעה של החיים שלנו.