האכזר האהוב עליי

פרק 7 - הגבר שלי

כבר ארבע בבוקר ואני בדרכי הביתה, אני מקווה שהענק שלי עדיין לא התעורר..
הגעתי לבית, לואיסה נרדמה כבר, למזלי היה לי מפתח בג'קט..
אני עולה במדרגות בשקט, נכנסת אל תוך החדר ורואה את רוי שפוך על כל המיטה שלי.
הוא עייף נורא.
אני מסתכלת עליו, בוחנת אותו, כל חלק בגופו מושך אותי, בחיים לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת את רוי, הידיים החזקות שלו, השרירים, העיניים הקטנות הכחולות והבהירות האלו, הכל בו פשוט מושלם, הייתי רוצה לדעת מה הוא חולם, מה הוא חושב בלילות, האם הוא בכלל חושב עליי? מסתכל עליי כמו שאני מסתכלת עליו?
כל השאלות האלו צפות לי בראש, אבל בתוכי אני יודעת שרוי אהב אותי, אבל האם האהבה הזאת עדיין קיימת אצלו?
אני מקווה שכן.
אני מתיישבת על הכיסא המסתובב שנמצא באמצע החדר,
מתיישבת מולו, אני יכולה להסתכל עליו שעות,
להתסכל מבלי שימאס לי, אני רואה בו דמות מגנה, אחת שתעזור לי כשאצטרך, אחת שלא משנה מה, תהיה פה בשבילי.
אני מסתכלת על השפתיים האלו, מסתכלת ונזכרת בנשיקה הראשונה שלי איתו, על הגג, מי היה מאמין, איפה שהכל נגמר, זה גם המקום של איפה שהכל מתחיל.
הנשיקה הזאת, כל כך חיכיתי לה, מגיל 10 אני מחכה לרגע,
חיכיתי לחיבוק החם שלו, חיכיתי להסתכל לו בעיניים ולהבים שאני עוד פעם מוגנת, שאני עוד פעם בטוחה, להבין שפה, פה זה מתחיל, רק שהפעם, זה מתחיל שוב.
הפעם זה מתחיל בדרך הטובה ביותר, אני מקווה.

אבל איך ממשיכים מכאן?
איך ממשיכים את הקשר הזה?
הריי אנחנו אמורים להיות אויבים, אסור לנו לדבר בכלל.
מה אעשה?
מה נעשה עכשיו?
כדי להיות השולט של המאפיה אחרי אבא שלו הוא הצטרך להתחתן עם מישהי. לא יתנו לו להיות איתי.
הוא יצטרך לעזוב.
אני יודעת.
יגרמו לו לעזוב אותי.
ילחיצו אותו לעשות זאת.
הוא לא יוותר על המעמד הגבוה הזה.
מי היה מוותר להיות השליט של המאפיה החזקה הזאת.
אנחנו אויבים, אסור לנו.
אני חושבת שאשאל אותו, אשאל אותו מה הוא יעשה אם הוא יצטרך להתחתן עם אישה אחרת, אצטרך לשאול אותו מה הוא יעשה.
אני לא רוצה להיפגע.
בכלל לא.
אני לא אוותר על אהבה שכזו.
בכלל לא.

התרוממתי לקחתי את הג'קט שלי מהכיסא, עליתי לגג התיישבתי שמה, עם האוזניות, הוצאתי סיגריה, אני מבטיחה שזאת תהיה האחרונה, באמת.
רק רציתי שהיא תיקח אותי שוב לאותם הרגעים שהיה לי כיף, לפני שהכל התחיל, שתשכיח ממני את כל הדיכאון הזה שעובר עליי, אני רק רוצה עוד שאיפה אחת, שתיקח אותי לאיפה שהכל התחיל, שתיקח אותי לנשיקה שלנו, שתיקח אותי לגיל 8 שאני ורוי נקשרנו אחד לשני ככה.
את האמת, התגעגעתי אליו כל כך, אני כל כך מפחדת מהתגובה של אבי, הוא יכעס, הוא יכול להעיף אותי מלהיות השליטה הבאה, השליטה הכי חזקה של ניו יורק, זה מה שאני רוצה שיחשבו עליי, שאני חזקה.
בחיים לא הראיתי את הצדדים הכואבים שלי, את הרגעים שלפעמים בא לי לקפוץ מהחלון, לאף אחד לא הראיתי את המחשבות הזדוניות האלו שקופצות לי לראש בלילות, לא את המחשבות, לא את הדיכאון ולא את הרע שעובר בתוכי.
אף אחד לא יודע מה אני באמת מרגישה, מה עובר בתוכי, בראש שלי ולפעמים, הרגעים האלה, שאני יושבת במיטה, לבדי, גורמות לי להבין, שהמחשבות שלי, עושות רק לי רע, לא לאף אחד אחר.
לפעמים כשקורה משהו קטן, אני מכניסה לעצמי שאלות ומחשבות של 'מה יקרה אחרי?', 'מה עכשיו?', 'האם זה הסוף?'..ורק, רק המחשבות האלה, גורמות לי להיכנס לתוך עצמי, לתוך תוכי, ולשקוע בתוך עצמי ובתוך המחשבות של עצמי, הגיע הזמן להפסיק עם זה. דיי לדאוג לכל דבר.
מה שיקרה יקרה, בסופו של דבר, הכל לטובה לא?
אני עדיין מאמינה בהשם, אני עדיין שומרת מצוות, מגיל קטן אני קשורה ליהדות.
ועדיין קשורה.
ואהיה קשורה.
אומנם המשפחה של רוי פחות מאמינה, אבל אני...אני מאמינה.
אני תמיד מתפללת בבקרים, עליי, על אבא, על ליאורה, על לואיסה, על רוי..
על כולם. והינה, התפללתי לפני חודשיים, שנחזור אני ורוי לקשר, והיום, אנחנו כבר מעבר לסתם ידידים, אנחנו כבר משהו אחר.