my mafia

אמילי-25

בראיין ברח.
אני חייבת לצאת מפה.
שיחררתי את החבלים מהרגליים וקמתי מהכיסא.

''הופה נראה לי שמישהי קצת התבלבלה'' שמעתי את קולו שוב.
''תגיד? אתה לא חושב שלחטוף את הבת שלך זה קצת... הזוי?''
''במקרה שלך...לא, איך הגעת ללורנזו מה יש לך איתו'' הוא אמר תופס אותי מהידיים וקושר אותי בחזרה
''זה לא עינייך''
''אוקיי...''

''בטוחה?'' הוא אמר שולף סכין
''אתה בטוח?'' אמרתי בחשש
''אני רציתי לעשות זאת מזמן יקירה'' אמר וחתך את ידי בעזרת הסכין
''אוץ'' צעקתי
''סתמי מטומטמת'' אמר והוריד לי סטירה.

לא התגעגעתי לזה.

דמעות זלגו מעיניי, ערבבו את הדם מהפצע הטרי. כאב חזק צרב את ידי, אך לא היה חזק כמו הכאב בלב. איך יכולתי להיות כל כך רשלנית? איך נתתי לו לתפוס אותי שוב?

הוא התקרב אליי, עיניו בורקות באכזריות. "את חושבת שאת כל כך חכמה, נכון?" הוא צחק. "את חושבת שאת יכולה לברוח ממני? אני תמיד אמצא אותך, יקירה."

ניסיתי להשתחרר מהקשרים, אך הם היו חזקים מדי. ידעתי שאני צריכה לחשוב מהר, אחרת גורלי יהיה אכזר.

"אתה לא מבין," אמרתי בקול רועד. "זה לא מה שאתה חושב. לורנזו לא קשור אליי."

הוא צחק שוב, צחוק קר וחסר רחמים. "שטויות," הוא אמר. "כולם יודעים שהוא קשור אלייך. אפילו את."

ידעתי שאני חייבת לשנות טקטיקה. "אולי לא," אמרתי. "אבל הוא האיש שאני אוהבת. ואני מוכנה לעשות הכל כדי להיות איתו."

הוא הביט בי במבט מופתע. "את אוהבת אותו?" הוא שאל. "את בטוחה?"

הנהיתי בו במבט נחוש. "כן," אמרתי. "אני בטוחה. ואני לא מפחדת ממך."

הוא התקרב אליי שוב, הפעם עם הבעה שונה בעיניו. "את אמיצה," הוא אמר. "אולי יותר מדי אמיצה."

לפתע, שמעתי רעש מאחורי. הסתובבתי וראיתי את לורנזו עומד שם עם ליאו ולורי עם אקדחים בידיים ובראיין מאחוריים.

"שחרר אותה!" הוא צעק. "עכשיו!"

אבי ראה את האקדחים מכוונים אליו והניף את ידיו למעלה. "בסדר, בסדר," הוא אמר. "אני משחרר אותה."

הוא התיר את הקשרים מהידיים שלי, ואני נסוגתי לאחור, אל לורנזו.

"תודה לך," לחשתי. "הצלת אותי."

לורנזו חייך. "תמיד אגן עלייך," הוא אמר. "את יודעת את זה."

הסתכלתי עליו בעיניים מלאות אהבה.