אהבה כמו שלנו

פרק 2

אמיליה
הווה

״אני מצטערת, סבסטיאן.״
זה היה יום השנה למותו של סבסטיאן.
אני מניחה את הורד על הקבר עם שמו חרוט עליו.
׳סבסטיאן רודריגו׳
הדמעות זולגות על לחיי, מרטיבות אותן.
אני נופלת על ברכיי, וממשיכה לבכות בשקט.
״תחזור אליי, בבקשה, תחזור אליי.״
אחרי הלוויה, נסעתי לדירתו לקחת את הדברים שלי בחזרה.
ומצאתי טבעת נישואים במגירת השידה, בין שאר החפצים.
הוא תכנן להציע לי להינשא לו.
ועכשיו זה לא יקרה, בגלל המפלצת.
כך כיניתי אותו, את הרוצח.
את הרוצח של סבסטיאן, אשר ירה בו לנגד עיניי.
והזיכרונות של אותו היום מעולם לא עזבו אותי.
סבסטיאן, מקופל על הכביש, מדמם, פצוע.
שני הגברים מכים אותו באכזריות.
הגבר מוצא אותי, שולף אותי מהמכונית.
ירייה. בשנייה אחת חייו של סבסטיאן נלקחו ממנו.
אני זוכרת את הרגע שבו ראיתי את נשמתו עוזבת את גופו.
זה היה אחרי שהענקתי לו נשיקה אחת אחרונה.
״אני אוהבת אותך, סבסטיאן רודריגו.״ לחשתי לו.
אני זוכרת איך לפני אותו הרגע שבו הם מצאו אותנו, רקדנו בגשם.
שנינו עטופים זה בזרועותיו של זה, מסתובבים במעגלים איטיים בגשם לצלילי השיר שבקע מהמכונית.
אני זוכרת את הרגשת שפתיו על שפתיי, ואיך ליבי פעם בהתרגשות בכל פעם שהתנשקנו.
אני זוכרת את הרגשת ידיו המלטפות אותי. המנחמות.
אני זוכרת את החיוך היפהפה שלו, בעל השיניים הצחורות והשפתיים המלאות.
אני זוכרת אותו.
סבסטיאן שלי, אשר נגזל ממני בשנייה אחת בלבד.
ביריה אחת בלבד.
ואני גם זוכרת את המבט האכזר בעיניו של הרוצח, רגע לפני שהלך, והשאיר אותי שם בשולי הכביש עם גופתו של סבסטיאן בחיקי.
את המבט שלו לא שכחתי. הוא לא עוזב אותי לשנייה אחת.
הוא תמיד רודף אותי מאוחר בלילה, או ממש מוקדם בבוקר, שאני לבד במיטה.
היריה ההיא באותו לילה לא הרגה רק את סבסטיאן.
היא הרגה גם אותי.
היא לקחה איתו גם חלק ממני.
חלק מליבי, מנשמתי, ומגופי.
״איזה זר נראה לך יותר מתאים לקבר הזה- ורדים או סיגליות?״ שאלה לידיה.
לזכרו של סבסטיאן, אני ואחותו התאומה, לידיה, הכנו זרים של פרחים מכל הסוגים, ופיזרנו בקברים בבית הקברות.
סבסטיאן תמיד נהג להביא לי ולה פרחים בכל יום ראשון.
הוא היה מפתיע אותי בעבודה עם זר פרחים וכוס קפה,
או שהוא היה מעניק לי אותם בערב, שהיינו לבד.
ולפעמים, שלידיה ואני נפגשנו, הוא היה מכריז ואומר:״שתי הנשים האהובות עליי ביותר בעולם ביחד. שום דבר לא משמח אותי יותר.״ ואז הוא היה נוהג לתת לנו את הפרחים, ולצלם תמונה. ״למזכרת.״ הוא היה אומר.
ועכשיו הבנתי כמה זה חסר לי.
כמה הוא חסר לי.
״אמיליה, את בכלל מקשיבה לי?״ אומרת לידיה.
כשהיא רואה את הדמעות על לחיי, היא ניגשת אליי, ומחבקת אותי.
״גם אני מתגעגעת אליו. תאמיני לי. הוא חסר לי יותר ויותר עם כל יום שעובר.״
אנחנו מתחבקות כך רגע ארוך, מחזיקות אחת בשנייה כדי שלא ניפול.
כשלידיה שמעה על מות אחיה, היא התפרקה.
הדבר היחיד שהיא רצתה באותה שנייה הייתה לראות אותו.
היא התחננה בפניי שאגיד לה שזה שקר, ושהוא בחיים.
אבל לא יכולתי לשקר, כי זו הייתה האמת.
סבסטיאן מת.
למה הם הרגו אותו? אני לא יודעת.
אבל מה שאני כן יודעת זה כשאני אמצא אותם, אני אהרוג אותם בעצמי.
אני אנקום בשביל סבסטיאן, גם אם זה יעלה לי בחיי שלי.
באותו היום על הכביש, עם גופתו בין זרועותיי, נשבעתי שהם ישלמו על זה.
המפלצות.
לידיה ואני משתחררות מהחיבוק, מנגבות את הדמעות.
״אני חושבת שסיימנו להיום.״ אני אומרת.
״כן. גם אני. בואי נלך הביתה.״ אנחנו משלבות את זרועותינו זו בזו והולכת לכיוון השער המוביל ליציאה מבית הקברות.
ברגע שאנחנו יוצאות, אני מסתובבת אחורה ולוחשת, ״כי אתה ואני, נולדנו למות.״
סבסטיאן אהב מאוד את השיר הזה. ״הוא מסמל אהבה. הוא מסמל אותך ואותי. הוא מסמל שנהיה ביחד לנצח, לעולמים.״ הוא היה אומר.
בכל פעם שהשיר היה מתנגן, הוא היה מחזיק בידי, מסתכל לי בעיניים, ומנשק אותי.
מנשק אותי נשיקה עמוקה, ארוכה, ואיטית.
כזו שגורמת לפרפרים בבטני להתעופף במהירות.
אבל את הנשיקה הזו לעולם לא אזכה להרגיש שוב. כי הוא איננו.
סבסטיאן, שהיה החבר הכי טוב שלי, בן הזוג שלי, ואהבת חיי, איננו.
ביום שבו לקחתי את הדברים שלי מדירתו ומצאתי את טבעת הנישואים, ענדתי את הטבעת, ובאותו לילה לא היה לי סיוט.
היה לי חלום, על סבסטיאן, קורע מוחי על ברך אחת, ומציע לי להינשא לו.
חלמתי עליו לוקח אותי למקום האהוב עלינו, חלוקת הנחל ביער בקצה השני של העיר. אנחנו מגיעים למקום ומגלים שהכל כבר מוכן לפיקניק.
״אירגנת הכל בעצמך?״ שאלתי.
״כן. בשבילך, אמיליה. רק בשבילך.״ הוא ענה.
התיישבנו על שמיכת הצמר עם המשבצות האדומות-לבנות.
הוא הוציא מהתיק אוכל, שתייה, וכמה מהחטיפים האהובים עליי.
אכלנו, דיברנו וצחקנו.
הסתכלתי על הנחל, על המים הכחולים.
קמתי, ניערתי מעליי את פירורי הלחם, והתקדמתי לעבר הנחל.
צעדיו נשמעו מאחורי, אך לא הסתובבתי.
התכופפתי אל הנחל, ונגעתי בקצות אצבעותיי במים הקרירים.
״אמיליה.״ לחש סבסטיאן מאחורי.
התרוממתי והסתובבתי אליו, וראיתי אותו קורע על ברך אחת, עם הטבעת בקופסא שחורה קטנה מקטיפה.
דמעות של אושר זלגו על לחיי. חייכתי ואמרתי ״כן.״ עוד לפני שהוא בכלל הציע.
עם חיוך על פניו הוא אמר לי,״אמיליה שלי, אהובתי, לפני כשנה בדיוק נפגשנו. לפני שנה בדיוק ראיתי אותך, יושבת בבית הקפה, וכותבת.  לא ידעתי מה את כותבת. אבל זה סיקרן אותי יותר מכל.
וכך עם כל יום שעבר, וראיתי אותך בבית הקפה, שאלתי את עצמי,״מה היא כותבת לה שם, במחברת האדומה?״ ועכשיו גיליתי. את כותבת על העתיד שלך. את כותבת על העתיד שלנו. ביחד. אחרי הנשיקה הראשונה שלנו, ידעתי שאת הולכת להיות אישתי. ידעתי את זה בגלל שעם כל שנייה איתך, כל שנייה שהייתי איתך הרגשתי חי יותר. הרגשתי שמח יותר. מאושר יותר. ואני יודעת שאת מסווה לי את האושר הזה. רק את. ואני יודע שאיתך אני רוצה לבלות את שארית חיי. אמיליה, האם תינשאי לי?״
״כן!״ אמרתי והושטתי לו את ידי השמאלית.
הוא ענד לי את טבעת הכסף, עם היהלום המשובץ במרכז, המנצנץ, על הקמיצה.
סבסטיאן התרומם ונישק אותי, ודמעותיו התערבבו עם דמעותיי.
אך ידעתי שכל זה היה רק חלום. ידעתי שלא אזכה להיות אישתו.
להתקדם אליו, עם זר פרחים ביד ודמעות של שמחה בעיניים, ושהוא יגיש אליי וימחה אותן בעזרת אגודלו, ינשק את ראשי, ונלך את כל הדרך עד לחופה.
זה לא יקרה. זה כבר לא יקרה. זה לא יכול לקרות.
״אמיליה, הגענו.״ ידה של לידיה נגעה בברכי והקפיצה אותי במקומי.
הסתכלתי מהחלון וראיתי את הפארק בצד השני של הרחוב.
לידיה ואני תמיד ישבנו כאן, יחד, בלילה, ודיברנו על סבסטיאן.
שיתפנו אחת את השנייה ברגעים שחלקנו יחד.
והלילה, יהיה עוד לילה של סיפורים וזיכרונות.
אנחנו יוצאות מהמכונית, ונכנסות לפארק, שלובות זרועות.
הספסל הקבוע שלנו נמצא בצד השני של הפארק, מול האגם.
לידיה מתיישבת, ואני לידה. היא מניחה את ראשה על כתפי ובוכה בשקט. אני מתחילה לבכות יחד איתה, ואנחנו מתחבקות.
אנחנו יושבות כך עוד כמה דקות, בשקט, עד שהיא מפרה אותו,״אני מתגעגעת אליו כל כך, אמיליה.״ היא לוחשת.
גם אני מתגעגעת אליו, עם כל שנייה שעוברת.
״אני אפילו לא יכולה לתאר לך את הכאב הזה, לקום בכל בוקר, ולדעת שהוא לא יחזור.״
אני נותנת ללידיה לדבר היום. זה קשה לי מידי.
במקום זאת, אני מקשיבה לה, ומשחקת בטבעת שעל הקמיצה שלי.
המזכרת היחידה שנשארה לי ממנו.
היא בוכה על כתפי עוד כמה דקות.
אני מסובבת ראשי, מסתכלת סביב, ורואה גבר עומד מתחת למנורת הרחוב ליד היציאה.
אי אפשר לראות את ראשו, כי הוא לובש כובע שחור על ראשו ומעליו הוא לובש סוודר שחור.
ברגע שמבטי מתנגש בו, הוא מישיר אליי מבט.
אני לא יכולה לראות את צבע עיניו, אך אני בטוחה שהן אינן יפות כמו עיניו של סבסטיאן.
אני מחזירה את מבטי קדימה, אל האגם.
לידיה מתחילה לספר לי סיפור עליו, אבל אני לא מקשיבה.
אני רק מתרכזת באגם.
סבסטיאן היה לוקח אותי לכאן, לפארק הזה בדיוק, לנקודה הזו בדיוק, והיינו רוקדים כאן, במשך שעות.
בכל פעם שסיימנו ריקוד הוא היה מכופף אותי לאחור ומנשק אותי, והיינו מתיישבים על הספסל שעליו אני ולידיה יושבות עכשיו, ומדברים.
מדברים על החיים שלנו, מה אנחנו מתכננים לעצמנו לעתיד.
ובסופו של כל יום, הוא היה שואל אותי,״את יודעת מה את בשבילי?״ והייתי שואלת בחזרה,״מה אני בשבילך?״ והוא היה עונה,״את הכל בשבילי.״
אני קמה לכיוון האגם, עומדת מולו, ובוכה.
בוכה עליו, על עצמי, על הטבעת, על החיים שהתפספסו לנו.
אחרי שאני נרגעת, אני חוזרת לשבת ליד לידיה, ואנחנו מתחבקות חיבוק ארוך. אנחנו מתנתקות, קמות, משלבות זרועות ומתחילות לצעוד לכיוון היציאה.
מבטי מחפש את האיש שעמד מתחת למנורה, אבל הוא כבר לא שם.
אני עדיין מרגישה את מבטו הקטלני מביט בי.
והמבט שלו שרף אותי מבפנים.
הרגשתי את עיניו יורות חיצים לתוך ליבי.
ליבי, המדמם והכאוב.
אצבעותיה של לידיה טופחות על זרועי, ואני עוצרת.
״קרה משהו?״ אני שואלת.
היא לא עונה, רק מביטה קדימה.
והנה הוא.
עומד שם, בחשכה.
מסתכל, מביט.
לידיה מושכת אותי ואנחנו ממהרות להיכנס אל המכונית ולנסוע משם.
״זה היה מוזר.״ היא אומרת.
״מאוד מוזר. ומאוד קריפי.״ אני עונה.
״מי את חושבת שזה?״ היא שואלת ומסתכלת עליי, על הכביש, ושוב עליי.
״אני לא יודעת. יכול להיות שזה סתם מישהו שיצא לריצה.״
״כן, אולי את צודקת.״
כשאנחנו מגיעות הביתה, אני נכנסת למקלחת, מעבירה את עוצמת החום להכי גבוהה ונעמדת מתחת למים, שוקעת במחשבות.
מי זה האיש הזה? יכול להיות שזה לא היה צירוף מקרים שראינו אותו שם? מה הוא רוצה? האם זה אותו אחד שירה בסבסטיאן והוא בא בשבילי הפעם?