אהבה כמו שלנו

פרק 7

ניקולאס

אמיליה ולידיה, שמסתבר, שהיא אחותו התאומה של האידיוט, יוצאות מהמכונית ונכנסות למועדון בזרועות שלובות.
אמיליה לבושה בשמלה בצבע פנינה, עם גב חשוף ושסע ארוך המגיע עד לירכה. היא מהממת. גברים מסביב נועצים בה מבטים מהופנטים.
וזה מכעיס אותי. כי היחיד שיש לו רשות להסתכל על אמיליה לבושה בשמלה הזו, היא אני. והיחיד שיוריד אותה ממנה, הוא אני.
אני צופה בה נכנסת, מחכה עשר דקות עד שנראה שבטוח בשבילי להיכנס בלי שתבחין בי.
כשאני בפנים, אני רואה את אמיליה באמצע הרחבה, רוקדת גב אל גב עם לידיה.
בצד השני של הרחבה, עומדים שני הגברים הבוהים בה בתאווה.
אגרופיי מתהדקים בצידי גופי בחוזקה, דמי בוער בחזי, ומבטי מתרכז על שני הגברים.
הם צוחקים, מחליפים ביניהם סיגריות ובירות, ועושים תנועות מגונות לעברן של הנשים.
אחד מהגברים אוזר אומץ ומתחיל להתקדם לכיוון אמיליה.
לא עוברת שנייה וחברו ממהר להצטרף אליו.
כשאמיליה מבחינה בהם, היא מפסיקה לרקוד ומבט חושש עולה על פניה.
היא לא אוהבת את תשומת הלב שמעניקים לה הגברים מסביב.
אז במקום לתת לגברים הזדמנות, היא מראה להם את הטבעת הכסופה שעל הקמיצה שלה.
הגברים מחמיצים פנים, אך חוזרים למקומם בפינה.
החלטה טובה. אם הם היו עושים לה משהו, היה כאן מרחץ דמים.
אמיליה פונה לכיוון היציאה, אך לידיה מושכת בזרועה לכיוון הבר. הן משיקות שוטים, ואני רואה איך האלכוהול משפיע על אמיליה. היא מתחילה להיות משוחררת יותר. היא חוזרת לרחבת הריקודים, לבד.
עוד קבוצות של אנשים רוקדים מסביבה, אך לא אכפת לה.
היא רוקדת ורוקדת, מזיזה את גופה בקצב המוזיקה.
אני כמעט ומאבד שליטה וצועד לכיוונה, אך נעצר ברגע האחרון.
אסור לה לדעת שאני כאן. זה יהרוס הכל.
לידיה חוזרת גם היא אל הרחבה.
הן ממשיכות לרקוד ולרקוד, לא שמות לב לכל תשומת הלב שמקבלות מסביב.
אני מפנה את מבטי לכניסה, ורואה את רומיאו מתקרב לכיווני.
״מה קורה, גבר?״ הוא שואל.
מבטו עוקב אחר מבטי והוא מביט מהופנט בלידיה ואמיליה הרוקדות צמוד ברחבה.
הנשים מחליפות כמה מילים ברחבה, משלבות זרועות, ומתחילות לפלס דרך לכיוון היציאה. לכיווני.
אני מושך את רומיאו בזרוע ומוביל אותו לכיוון הבר כדי שאמיליה לא תבחין בי.
הן יוצאות מהבר, ואנחנו ממהרים אחריהן.
הנשים נכנסות למכונית, מתניעות.
אני יודע לאן הן נוסעות. לפארק.
אנחנו מחנים את המכונית במרחק כמה רחובות, יוצאים, ומתחילים לצעוד לכיוון הפארק.
הן כבר שם. יושבות חבוקות זו בזרועות זו, דמעות זולגות מעיניהן, כשבתורות הן מספרות על סבסטיאן.
אני יודע שהיא לא התגברה על המוות שלו.
אבל אני יודע שהיא תהיה שלי, היא תשכח שהוא היה קיים.
״רומיאו, בוא נזוז.״ אני אומר ומתחיל לצעוד חזרה למכונית.
יש לי הפתעה בשביל אמיליה, ואני חייב ללכת לדירתה ולהחביא אותה.
אנחנו יוצאים מהרכב, ומגיעים לדלת הכניסה לבניין הדירות.
״תישאר כאן ותשמור.״ אני אומר לרומיאו ופותח את דלת הכניסה, נכנס, וסוגר אותה מאחורי.
אני עולה במדרגות, ומגיע לדלת דירתה של אמיליה.
ידיי משחקות במנעול בעזרת הסיכה הקטנה שדחקתי בו, והדלת נפתחת.
אני נכנס, והולך ישירות לחדר השינה.
את הורדים האדומים אניח על המיטה, לצד הפתק.
ואת המתנה האמיתית אחביא במקום אחר.
עיני סורקות את החדר ולבסוף אני מחליט לשים את המתנה השנייה על הרצפה, בפינת החדר. גם ליד המתנה הזו אני מניח פתק.
מהחדר, אני יוצא לסלון. הטלוויזיה כבויה, ואני צריך להדליק אותה בעזרת השלט כדי להשמיע לה את המילים שאיני יכול לומר לה.
בחיפוש אני מזין את שם השיר ׳after hours׳ של דה וויקנד, הזמר האהוב עליי.
אני מתחיל להשמיע את השיר עד שאני מגיע לשורה שבה אני מוודא שהיא תבין את משמעות המילים.
״חשבתי שכמעט מתתי שוב בחלומי, נלחם על חיי, לא יכולתי לנשום. אני נופל עמוק מדי.
בלעדייך, לא רוצה לישון.
כי הלב שלי שייך לך, אני אסכן את הכל בשבילך.״
הנייד שלי מצלצל בכיס. רומיאו.
״ניק, צא משם עכשיו. היא עולה במדרגות. הייתי חייב לחזור למכונית כדי שלא תראה אותי. צא משם.״
כבר מאוחר מדי. הדלת הראשית נפתחת.
אני מפעיל את השיר, זורק את השלט על השולחן, וממהר להתחבא בחדר הסמוך.
ממקומי, אני יכול לראות אותה. האישה היפה שלי.
היא מתקדמת בצעדים חוששים אל הסלון, וכשרואה שהשיר מופעל, עיניה נפערות בבהלה ודמעות מתחילות לזלוג על פניה.
היא רצה אל חדרה. אני לא יכול לצאת מהחדר, אך אני שומע את הצרחה שנפלטת מפיה.
צרחה חזקה, עוצמתית.
לאחר כמה דקות של שקט, היא יוצאת מהחדר, פוסעת במסדרון.
גבי צמוד לקיר הסמוך לדלת, ואני לא נושם.
״משהו מטורף קורה פה, לידיה.״ אני שומע אותה לוחשת.
לידיה עונה לה בצד השני של הקו, ואני לא שומע את דבריה.
״אוכל לבוא לישון אצלך הלילה?״ אמיליה שואלת.
״...אגיע בעוד שעה.״ היא מסיימת את השיחה במילים אלו.
צעדיה נחלשים בעוד גרירת המזוודה נשמע במסדרון.
היא אורזת. היא מתכוונת לעזוב את העיר ללילה.
זה לא מה שתכננתי שיקרה, אך זה יתן לי עוד זמן לארגן את המתנה הבאה שלה.
הדלת הראשית נפתחת ונסגרת.
היא הלכה.
אני יוצא מהחדר, והולך לחדר השינה שלה.
הורדים שהנחתי על המיטה כעת זרוקים על הרצפה, הרוסים.
שני הפתקים מונחים על המיטה, זה לצד זה.
והמתנה שלי, פתוחה וגלויה.
שני הסכינים מונחים בתוך הקופסה כחדשים מהניילון.
אני מניח את התיק השחור שהבאתי איתי מהמכונית על המיטה.
המצלמות מסודרות אחת ליד השנייה, העדשות בורקות, מופנות אליי.
אלה מצלמות מיוחדות, כל כך קטנות שלא שמים לב אליהן.
אני ממקם כל אחת מהמצלמות בפינה אחרת של החדר.
משם, אני עובר אל הסלון וגם שם אני ממקם שתי מצלמות.
אני מוציא את הטלפון שלי מכיסי, נכנס לאפליקציה, ורואה את עצמי עומד באמצע הסלון שלה, מסתכל על הטלפון שבידי.
זה עובד.
בדיוק שאני סורק את החדר בפעם האחרונה בכוונה לצאת, מבטי נוחת על המחברת.
המחברת האדומה.
המחברת שחיפשתי כל כך הרבה זמן.
רגליי לוקחות אותי אל השידה, ידי נשלחת אל המחברת.
הכריכה קשה, אדומה ובוהקת.
המחברת נראית כחדשה וריקה, אך אני יודע שהיא מלאה.
אני מתיישב על המיטה, פותח את המחברת בעמוד הראשון.
בראש העמוד מופיע תאריך.
תאריך יום מותו של סבסטיאן.
09.01.19.
״נסענו בכביש השקט, לצלילי השיר של לנה.
דיברנו, צחקנו, שרנו, התנשקנו.
הכל היה מושלם.
עד שהם הגיעו.
המפלצות.
הם לקחו ממני את סבסטיאן שלי.
לנצח.
אני יודעת שהוא לא יחזור.
אני יודעת שהוא מת.
ואני יודעת שאני אעשה הכל כדי לגרום להם לשלם.
המפלצת בעל העיניים הכחולות הוא זה שלחץ על ההדק שממנו נפלט הכדור שפגע בסבסטיאן.
ואני מתכוונת להרוג אותו בדיוק באותה הדרך, לראות איך נשמתו עוזבת את גופו, בעודו נלחם על חייו.
אני מתכוונת להרוג אותו, ולראות כיצד טיפות הדם מכתימות את חולצתו, זולגות ליד גופתו המוטלת על הרצפה.
אני מתכוונת לגרום לו לשלם.
בשביל סבסטיאן.
בשבילנו.
אני מדלג אל האמצע.
גם שם מופיע בראש העמוד תאריך.
חצי שנה לאחר מותו.
09.06.19.
״היום לפני חצי שנה נגזלת ממני.
היום לפני חצי שנה איבדתי אותך.
היום לפני חצי שנה השארת אותי פה ולקחת איתך את הלב שלי.
אני לעולם לא אסלח לך.
נטשת אותי.
השארת אותי פה, לבד, בעוד אתה שם, למעלה.
אני יודעת שאתה צופה בי כעת.
כותבת עלייך, בוכה עלייך, מתגעגעת אלייך.
אהבתי אותך. היית כל עולמי.
מצאתי את הטבעת כמה ימים אחרי שקברו אותך.
ענדתי אותה בשבילך.
ואני מתכוונת לענוד אותה לנצח.
כי אתה אהבת חיי, גם אם אתה לא בין החיים יותר.
תכננתי את ההצעה שלך בעצמי, שתדע.
אמרתי כן. עכשיו רק נשאר לחכות קצת עד שובך, שלא יגיע.
אני אישתך, בחיים ובמוות.
שם למעלה, אתה בטח צוחק וחושב שאני משוגעת.
אבל לא. זו רק האהבה שלי אלייך.
האהבה האינסופית, השוברת אותי, שאני חושבת עלייך
בכל רגע נתון. חושבת עלינו ועל מה שהיה יכול לנו.
על העתיד שלנו, ועל הרגעים שנגזלו מאיתנו.
אבל אני אמשיך לחיות בשבילך, וליצור רגעים בשביל שנינו.
אני אוהבת אותך, סבסטיאן רודריגו.
׳כי אתה ואני, נולדנו למות.׳
אני ממשיך הלאה, אל הסוף.
התאריך האחרון המופיע בראש העמוד הוא לפני ימים ספורים בלבד.
12.01.20.
שנה ו3 ימים לאחר מותו של סבסטיאן.
במרכז הדף כתובות רק שלוש מילים מודגשות.
״אני מחכה לך.״