אהבה כמו שלנו

פרק 6

אמיליה

הלילה עבר עליי לא שינה.
אני מתעוררת מוקדם מהרגיל, מחליטה לצאת לריצה.
אני מתארגנת, ויוצאת לכיוון הפארק.
השעון שעל מפרק כף ידי מציין את השעה 06:05.
השמש עדיין לא עלתה לגמרי ורק פיסות קטנות של אור מאירות את הכל סביבי. זה מרגיש כאילו קרני השמש נושקות לעורי כאשר אני רצה בקצב קבוע ברחבי הפארק.
מאחורי, אני יכולה לשמוע עוד מספר זוגות רגליים הרצות ברחבי השביל, מה שאומר שעוד ועוד אנשים מתחילים להגיע לפארק.
אני מחליטה לחזור הביתה. אני שונאת שהמקום מלא אנשים.
זה מסלק ממני את השלווה והשקט שאני מרגישה בעת הריצה.
כשאני מוקפת אנשים, אני מרגישה לא בטוחה.
כאילו משהו עומד לקרות. כאילו אם אתקרב אליהם יותר מדי,
אהיה בסכנה.
ואני שונאת להרגיש בסכנה. אני שונאת להרגיש מפוחדת ומאוימת.
תמיד הרגשתי כך. לאורך כל שנות הבגרות שלי, הרגשתי מאוימת כלפי אנשים מהסביבה שלי. אפילו מההורים שלי הרגשתי מסויגת ומאוימת לעיתים קרובות.
הפחד הזה, שאצלול למטה אם אהיה מוקפת, ללא כל יכולת להגן על עצמי, משתלטת עליי, ואני מרימה את קצב ריצתי אל היציאה מהפארק.
ככל שאני מתרחקת, צעדי ההולכים והרצים פוחת.
עד שאני מגיעה ליציאה, אני כבר לא שומעת דבר.
כשאני יוצאת מהפארק, אני מאיטה להליכה.
מתנשמת ומתנשפת, אני חוצה את הכביש המוביל לרחוב שבו נמצא בניין הדירות שלי.
הבוקר כבר עלה, והשמש המקפחת מלטפת את גבי בגלי חום קטנים ונעימים.
אני דוחפת את האוזניות שלי לאוזניי, ומשמיעה מוזיקה.
הפלייליסט שלי מנגן את ׳sweater weather׳ של דה נייברהוד.
השיר הזה הוא אחד מהשירים החביבים עליי.
הוא מסמל אהבה טהורה ותמימה, בין שני עולמות נפרדים.
כך גם הייתה האהבה שלי ושל סבסטיאן.
באנו משני עולמות הפוכים ושונים לגמרי.
אני, ענייה ומתוסבכת. הוא, עשיר ומקופח.
אני, חסרת סבלנות. הוא, סבלני מדי.
אני, כעסנית. הוא, חייכן.
אבל הוא תמיד ידע להוציא ממני את הטוב ביותר שבי.
הוא תמיד ידע איך להרגיע אותי.
איך לשמח אותי.
איך לגרום לי אושר.
בחצי שנה הראשונה של הזוגיות שלנו, לא נפתחתי כלפיו יותר מדי.
תמיד עניתי תשובות מקוצרות ורציניות.
תמיד חשדתי שאם אגמור איתו, הוא ינצל את חולשותיי נגדי.
ולכן בניתי סביבי חומות הגנה גבוהות.
אבל הוא, הצליח לפרק ולשבור לבנה אחר לבנה בחומות שלי.
ונפתחתי כלפיו.
סיפרתי לו את כל מה ששמרתי בתוכי.
פרקתי לו על כל מה שעובר עליי, והוא תמך בי.
הוא תמיד תמך בי.
וזה מה שהכי אהבתי בו. ההכלה שלו. היכולת שלו להקשיב.
הכי אהבתי את הרגעים הקטנים בהם הוא שם לב שאני שקועה במחשבות, והיה מושיב אותי וגורם לי לפרוק הכל לתוכו, את כל הכעס, התסכול, החששות.
וככל שעבר הזמן, ידעתי שככל שאני נפתחת כלפיו, אני מתאהבת בו יותר.
וידעתי שזה מסוכן עבורי.
אבל האהבה הזו שהרגשתי, התגברה על הפחד.
התאהבתי בסבסטיאן רודריגו.
התאהבתי עד מעל לראש בגבר הזה.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
ואחריו הגיע גם המבט האחרון.
המבט הזה, היה קר. אומלל. כאוב. פגוע.
לאחר ששני המפלצות עזבו, הידקתי את אחיזתי בגופתו של סבסטיאן והצמדתי אותו אליי.
״סבסטיאן שלי. אהבת חיי. תחזור אליי, אני מתחננת.
אני אוהבת אותך. אל תעזוב אותי. אתה כל מה שנשאר לי.
תבטיח לי שאתה לא עוזב. תן לי סימן לדעת שאתה בחיים.
אני צריכה אותך חי, סבסטיאן. אני צריכה אותך פה, איתי.
אתה לא יכול לעזוב אותי. הבטחת לי שיום אחד נינשא.
הבטחת לי שיום אחד נחיה הרחק הרחק מכאן, ונקים משפחה קטנה משלנו, זוכר? אל תשכח את ההבטחה שלך, סבסטיאן.
אתה חייב להגשים אותה בשבילי. הבטחת.
בבקשה, תתעורר. תעמוד על הרגליים, כמו הגבר החזק שאתה.
הגבר שהתאהבתי בו. איפה הוא? איפה הוא, סבסטיאן.
איפה האור שראיתי בעיניו? איפה החוזק שראיתי במבטו?
איפה האהבה הנשקפה ממנו?
אתה צריך לאסוף את כל אלה, ולקום על הרגליים, בשבילי.
תעשה את זה בשבילי, סבסטיאן. תתעורר. בשבילי.״
אך הוא לא הגיב. הוא רק הביט בי במבט ריק מחיים.
וידעתי. ידעתי שאיבדתי אותו. לנצח.
ובאותו ערב, התחלתי לכתוב מחברת חדשה.
מחברת בצבע אדום, כמו הקודמת לה, אבל התוכן שבתוכה הוא השונה.
התוכן הזה הוא אפל, נקמני, ואכזרי.
תמיד חשבתי מה אעשה שאיפגש שוב המפלצת.
ואני חושבת שאני עומדת לגלות.
מזה כמה ימים, אני מרגישה שהוא שם. צופה, מביט מרחוק, אך לא רחוק מספיק.
אני יודעת שזה היה הוא ששלח את הפרחים ההם.
ואני יודעת שזה היה כדי לבחון אותי. איך אגיב להם.
ומאז, אני רק מחכה למהלך הבא שלו.
האם הוא סוף סוף יתגלה בפני? יהרוג גם אותי?
אבל למה הוא חיכה שנה שלמה בשביל לרדוף אותי?
למה לא פשוט הרג אותי ביחד עם סבסטיאן באותו הלילה?
אני לא יודעת. וגם את זה אני עומדת לגלות בקרוב, שאפגוש אותו.
את המפלצת.
אני מחכה לו בציפייה.
מוכנה ונחושה להתייצב מולו.
הקרב יהיה אכזרי.
העצב שהרגשתי לאחר שהורידו את ארון הקבורה של סבסטיאן לאדמה, הייתה רק תירוץ לכעס שהרגשתי.
דמי בוער בגופי לזיכרון, שבו זורקים חול על הארון שבתוכו שוכב סבסטיאן, לאחר שחייו נלקחו ממנו.
אני מוציאה את המחברת האדומה, וכותבת בראש העמוד שלוש מילים. ׳אני מחכה לך.׳
המחברת הזאת, היא הייתה הטיפול שלאחר ההתמודדות שלי עם האובדן. כשאימו של סבסטיאן חיבקה אותי לאחר הלוויה, הבנתי שפסיכולוגית לא תעזור לי. היא רק תחמיר את מצבי.
לשמוע משפטים כמו:״את צריכה להתמודד עם האובדן בדרכך שלך, זה עלול לקחת זמן אבל בסופו של דבר את תצליחי להתגבר.״ לא יעזרו לי להמשיך הלאה בחיי.
אלא המחברת. המחברת, שאליה פרקתי את כל תחושותיי ומחשבותיי.
כתבתי על הלילה שבו הכל קרה.
על הבוקר שאחרי.
על הרגע שבו מצאתי את הטבעת מוחבאת במגירה.
על המפגשים שלי עם לידיה.
ועכשיו, מתווסף עוד סיפור למחברת.
הרגע שבו הבנתי שהוא חזר בשבילי.
הרגע שבו הבנתי.... שאני רוצה לנקום.
שאני רוצה שהוא ישלם על מעשיו.
על זה שגזל ממני את אהובי.
אני אעשה את זה למען סבסטיאן.
ולא אעצור עד שאשיג את מבוקשי.
לא משנה במה זה כרוך.
השעון מראה את השעה 13:46.
היום יום שבת, לכן יש לי חופש מהעבודה.
לידיה בלימודים, משמע שאנחנו לא יכולות להיפגש עד הלילה.
אני שולפת את המחשב הנייד מהתיק שלי, ורושמת לה הודעה.
אמיליה: את ישנה אצלי היום?
לידיה: אחזור בערב. תמצאי לך שמלה סקסית, אנחנו יוצאות היום. את חייבת לי בגלל אתמול בלילה.
לא אצליח לשכנע אותה לוותר. לידיה עקשנית כמו שור.
אני מחליטה לזרום איתה, ולחפש שמלה ללבוש היום בערב.
יש לי המון שמלות. תמיד אהבתי לקנות בגדים ולבזבז כסף.
בתור ילדה, אני זוכרת שהייתי מציירת סקיצות לשמלות, מתהלכת ברחבי הבית כאילו אני דוגמנית.
תמיד אהבתי לעצב. תמיד אהבתי לדגמן.
אבל החלום התנפץ ברגע שנכשלתי.
ניגשתי למשרד דוגמנות מפורסם ברחבי ניו יורק, והם דחו את בקשתי בטענה ש״המשקל שלי עוקף את המראה הרצוי.״
ולכן החלטתי להתחיל להתאמן.
ההערה לא פגעה בי. היא עירערה אותי.
היא גרמה לי להבין שבשביל שאוכל להתקדם הלאה בחיים ולהצליח, אני צריכה לתת גם מעצמי.
אז השקעתי מעצמי. הייתי מתאמנת בחדר כושר 4 פעמים בשבוע, ורצה בכל בוקר בפארק.
הייתי קונה בדים, חוטים, חפתים, יהלומים, ומעצבת את שמלות החלומות שלי.
ועשיתי זאת.
הגשמתי את החלום שלי בעצמי.
ועכשיו הארון שלי מורכב משמלות שתפרתי בעצמי, ושמלות שקניתי מכספי האישי שהרווחתי משמלות שמכרתי.
אני מוציאה קולב שעליו תלוי שמלה שתפרתי.
היא בצבע פנינה לבנה, עם גב חשוף, ושסע ארוך המגיע עד לירכי.
אני מחליטה שזו השמלה.
אני תולה את הכולב עם השמלה על הדלת המובילה לחדר הארונות ויוצאת מהחדר.
במטבח, אפשר לשמוע את הגשם המטפטף באיטיות רבה על החלונות.
הכנתי לעצמי ארוחת צהריים והתיישבתי בסלון לאכול.
בטלוויזיה משודרת הסדרה ׳יומני הערפד׳.
הצלחת והשלט מונחים לפני על השולחן.
אני מרימה את הצלחת, אוכלת כמה ביסים מהאוכל, ואט אט מרגישה את העייפות משתלטת עליי.
אני נרדמת כך על הספה בסלון.