אהבה כמו שלנו

פרק 4

אמיליה

השעון מראה את השעה 20:34.
הדיינר ריק מאדם, האורות מעומעמים, והרעש היחיד הנשמע הוא טיפות הגשם על הגג.
אני נכנסת למטבח, מנקה אותו, זזה יחד עם קצב המוזיקה הבוקע מהאוזניות.
הכלים בכיור עומדים בערימה על השיש, מחכים לשטיפה.
הקערות העמוקות, שנשארו מהן שאריות אוכל מהיום שעבר, מעלות חיוך על פניי.
זה היה יום טוב.
בבוקר, קמתי מוקדם, ונפגשתי עם לידיה לארוחת בוקר.
פטפטנו במשך שעה, ומשם המשכתי חזרה הביתה כדי להתקלח ולהתארגן ליום העבודה העמוס.
הגעתי לדיינר, שם חיכתה לי מאחורי הדלק מייגן, עם חיוך גדול על הפנים.
מייגן היא אישה מבוגרת וחייכנית, עם אנרגיה חיובית ואהבה אמיתית לכל אחד.
אפילו מהאנשים הממורמרים ביותר היא תוכל להוציא חיוך.
נפגשנו ממש כאן, בדיינר שלה, כמה ימים אחרים אותו לילה נורא.
ישבתי על הכיסא בקצה הדיינר, שקועה במחשבות, שלפתע היא ניגשה אליי.
״את בסדר, חמודה?״ שאלה אותי מייגן.
הרמתי את ראשי והיא עמדה מולי, עם מבט מודאג, ועוגיית שוקולד צ׳יפס וגלידה בצלחת קטנה.
מייגן התיישבה בכיסא שלפני, והגישה לי את הצלחת העמוסה בטוב.
מיהרתי לסרב לצלחת אך היא אמרה, ״זה על חשבון הבית. את צריכה את זה עכשיו, זה ישפר את הרגשתך בין רגע, תאמיני לי. עכשיו, ספרי לי למה אישה כל כך יפה כמוך, עצובה?״
חייכתי אליה חיוך קטן, שלא מגיע עד הלחיים, והתחלתי לאכול, תוך כדי שאני מספרת לה, בזהירות רבה, על אירועי הימים האחרונים.
כשאני מסיימת, עיניה בורקות, מלאות דמעות שלא זולגות.
היא קמה באיטיות, ניגשת אליי ומחבקת אותי, חיבוק ארוך ומנחם.
חיבוק של אמא.
כשהתנתקנו, היא ליטפה את ראשי, ומשכה את ידי, מקימה אותי מהכיסא.
הלכנו לכיוון הדלפק, שבו מייגן מגישה את כל המאכלים, המאפים, והשתייה, ונכנסו מאחור, אל המטבח.
היא הוציאה מהמקרר קופסת גלידה בטעם שוקולד, חילקה לשתי קערות, והגישה לי אחת.
״בשבילך, יקירתי.״ אכלנו בשתיקה, וכשסיימה, אמרה, ״תרצי לעזור לי להכין את המנות לארוחת הצהריים?״
וכמובן שהסכמתי. במשך כל היום, עזרתי למייגן להכין את מנות הצהריים, לפנות את השולחנות, ולנקות לקראת הסגירה.
אחרי שסגרה את הדיינר והפעילה את האזעקה, אמרה מייגן,
״אני מצפה לראותך, מחר יקירה.״
ומכאן הכל התחיל. אני עובדת בדיינר כבר שנה שלמה, ואין לי תלונות. חברתה של מייגן טובה לי. אני אוהבת אותה.
היא כמו אמא שנייה בשבילי.
היא הייתה שם כשהייתי שבורה, וצריכה כתף להישען עליה.
משתי זרות, הפכנו לאמא ובת, כך היא אומרת.
ביקום אחר, אני מקווה שהיא הייתה אמא שלי.
״יקירתי, הגיע הזמן לסגור.״ אומרת מייגן מפתח המטבח, מורידה את סינרה, תולה אותו על הוו הצמוד לקיר.
״תני לי עוד דקה ואני מסיימת. אני רק צריכה לשטוף את הכלים בכיור.״ אני פותחת את הברז, שוטפת את הצלחת מהסבון, ועוברת לצלחת הבאה בתור.
״אני אעשה זאת. את צריכה ללכת הביתה ולנוח. עבדת כמעט כל היום.״ מייגן דוחפת אותי אל כיוון הדלפק הראשי.
״אבל-״ אני מנסה למחות, אך היא משתיקה אותי.
״בלי אבל. את הולכת הביתה. עכשיו.״ היא אומרת בטון המנהלת הקשוחה שלה.
״אוקיי. לילה טוב, מייגן.״ אני מחבקת אותה חיבוק קצר ויוצאת מהדלפק אל הדלת.
על השולחן הקרוב ביותר אל הדלת, מונח זר ורדים אדומות.
אני מסתובבת, ורואה את מייגן עומדת בפתח המטבח עם חיוך על פניה.
״הם בשבילי?״ אני שואלת אותה, מסתכלת על זר הורדים היפהפה.
היא מהנהנת. ״לקוח השאיר את זה פה בשבילך. הוא ביקש להישאר אנונימי. כזה מתוק.״
אני מסתכלת על הזר, בחשד, מחפשת סימן כלשהו לזהות השולח.
אך לא כלום.
אפילו לא מכתב.
״הם מאוד יפים, לא?״ שואלת מייגן, העומדת לצידי עכשיו.
״אה...., כן... הם, מהממים.״ אני מגמגמת.
אלה הפרחים שהנחתי על קברו של סבסטיאן בלוויה שלו.
אלה הפרחים שסבסטיאן העניק לי בפעם האחרונה.
״אהבה צעירה, יפה כל כך. אני זוכרת כשסטיבן היה מעניק לי פרחים. זו הייתה הדרך שלו להביע את אהבתו אליי לאחר שחזר מאזור המלחמה בעיראק. סטיבן שלי.״
זיכרונות של סבסטיאן, מעניק לי את הפרחים הללו בפעם האחרונה, רצים בראשי.
״אמיליה, אהובתי. אלה בשבילך.״ אומר סבסטיאן ומנשק אותי ארוכות על השפתיים.
״הם מאוד יפים, סבסטיאן. תודה לך.״ הוא מחייך חיוך יפהפה, הגורם לליבי להחסיר פעימה.
״הפרחים היפים ביותר בשביל האישה היפה ביותר...״ לוחש סבסטיאן על שפתיי...
אני חוזרת למציאות כשהטלפון שלי מצלצל.
המספר אינו שמור אצלי בנייד. מי זה יכול להיות?
אני לא עונה, ומעבירה את השיחה למענה הקולי.
״קרה משהו, מתוקה?״ שואלת מייגן כשהיא רואה את המבט על פניי.
״לא, לא. אני בסדר. פשוט עייפה.״ אני עונה, מרימה את הפרחים וצועדת לכיוון הדלת.
מייגן פותחת לי את הדלת, מלווה אותי החוצה.
״שיהיה לך לילה קסום, יקירה.״
״גם לך, מייגן. ניפגש מחר!״ אני אומרת ומתקדמת לכיוון המכונית.
אני מניחה בזהירות את הפרחים במושב הנוסע, ומתניעה את המכונית.
הטלפון שלי מצלצל שוב.
אני נותנת לשיחה לעבור למענה הקולי שוב.
לאחר כמה דקות, הטלפון שלי מצפצף.
הודעה נכנסה ממספר לא מזוהה.
אני מחנה את המכונית מול בניין הדירות שלי, פותחת את דלת הנהג, מוציאה את הזר, ומתקדמת לכיוון הבניין.
הטלפון מצפצף שוב.
הפעם ההודעה היא מלידיה.
לידיה: ערב בנות הלילה?
אני ולידיה יוצאות לפחות פעם אחת בשבוע לערב בנות.
אנחנו מנסות להיפגש כמה שיותר, בגלל שלוחות הזמנים של שתינו מאוד לחוצים, ולא יוצא לנו להיפגש בזמן האחרון.
לידיה לומדת עיצוב פנים באוניברסיטת ניו יורק.
היא מתגוררת במשך השבוע במגורי הסטודנטים, ובסופי השבוע היא מתארחת אצלי.
אנחנו מבלות יחד בסופי השבוע, וכשהיא צריכה לעזוב אני מסיעה אותה לאוניברסיטה בעצמי.
בפעם האחרונה שהתארחה אצלי, נשארנו בבית והכנו פסטה, ישבנו מכורבלות על הספה, וצפינו בסרט ׳mean girls׳.
לאחר שסיימנו עם האוכל והסרט, שמנו שירים בטלוויזיה ורקדנו בסלון.
השתכרנו, צחקנו וצחקנו, ולבסוף נרדמנו על הספה בסלון.
למחרת בבוקר, קמנו הפוכות ומבולגנות, כשברקע מתנגן השיר ׳escapism.׳ של raye 070 ו-shake.
אני: ברור. סרט או מועדון?
לידיה: מועדון. אנחנו הולכות להזדיין הלילה.
אני פותחת את דלת הדירה, צוחקת בקול, ומניחה את הפרחים על השולחן, כשלפתע אני מבחינה בזה. הפתק.
׳אהבת את הפרחים?׳
הפתק אינו חתום.
מי שלח אותו? ממי הגיעו הפרחים?
אני מתנשמת בכבדות, מתרחקת מהשולחן, צועדת לסלון.
הטלוויזיה דלוקה, משמיעה את ׳house of balloons׳ של דה וויקנד.
״את מסתכלת לתוך העיניים שלי, אבל את לא יכולה לזהות את פניי. את בעולם שלי עכשיו, את יכולה להישאר. את יכולה להישאר. אבל את שייכת לי. את שייכת לי. אם כואב לך לנשום, פתחי חלון. את רוצה לעזוב, אבל את לא יכולה ללכת.״
אני מתרחקת מהטלוויזיה בבהלה, מתנגשת בספה ונופלת עליה.
ידיי תופסות את ראשי ומושכות בשערי בחוזקה.
נשימותי נעשות יותר ויותר מהירות.
מה לעזאזל, קורה כאן?
מישהו היה פה? בדירה שלי?
הרעש מסביבי פוסק. השיר נעצר. הכל נהיה שקט פתאום.
גשם מתחיל לרדת מחוץ לחלון, והרוח החזקה הנושבת בחוץ, מכניסה הביתה קור.
אני ניגשת לחלון כדי לסגור אותו, טיפות גשם פוגעות בפני ובגופי, כשעיני פתאום מבחינות בו.
הוא עומד ליד מכונית שחורה, לובש מעיל עור, כובע תלוי על ראשו המורכן. הטיפות החזקות פוגעות בו, אך הוא נשאר לעמוד שם. בגשם.
כשהוא שם לב שאני מביטה בו, הוא פותח את דלת המכונית, נכנס לתוכה, ונוסע.
מי הוא האיש הזה? מה הוא רוצה? האם הוא זה ששלח לי את הפרחים?
רעם נשמע בשמיים, ואני קופצת במקומי.
הטלפון שלי מצלצל על השולחן.
צעדיי איטיים ושקטים בעודי צועדת חזרה לסלון, אל השולחן עליו מונח הטלפון שלי, ולידו הפתק והפרחים.
כשאני כמעט שם, הטלפון מתנתק. הצלצול נפסק.
אני חייבת לצאת מכאן. אני חייבת לצאת מכאן.
רגליי לוקחות אותי לחדר השינה, ואני ממהרת לקחת את המזוודה מחדר הארונות. בגדים, נעליים, חזיות, תחתונים, הכל עף באוויר ונופל לתוך המזוודה. אני אורזת בחופזה את בגדי, וממהרת לפתוח את מגירות השידה שליד המיטה.
אני פותחת את השידה מצד שמאל, מוציאה את כל הדברים הנמצאים שם, וזורקת גם אותם למזוודה הקטנה.
אני עוברת לצד השני, פותחת את המגירה ועוצרת. צעקה נפלטת מפי, כשאני רואה מה מונח שם.
אקדח.
וליד האקדח, כמו עם הפרחים, מונח פתק לבן קטן.
׳מתנה ממני אלייך. ניפגש בקרוב.׳