אהבה כמו שלנו

פרק 3

ניקולאס

היא מתיישבת על הספסל, מחברת אדומה בידה.
מבטה נשלח אל האגם הכחול, עיניה הכחולות נוצצות, והיא מתחילה לכתוב במחברת.
אני צריך את המחברת. אני צריך לדעת מה היא כותבת שם.
אני יודע שהוא ידע. כמובן שהוא ידע.
אבל עכשיו שהוא איננו, תודות לי, אני לא יכול לדעת מה היה כתוב שם.
ולכן אני צריך להשיג את המחברת הזאת.
אני חייב לדעת מה היא כותבת שם.
מה כל כך מיוחד במחברת הזו, שהיא כותבת שם?
האם היא כותבת על אותו לילה?
על אותו הרגע שבו עיני פגשו בעיניה?
האם היא הרגישה את מה שאני הרגשתי, שהבטתי בעיניה הגדולות והכחולות מביטות בי, בעודה מחזיקה בגופו של אהובה המת?
האם בעת שהדמעות זלגו במורד לחייה, היא ידעה שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לנשק אותה?
האם היא יודעת, שמאז אותו לילה, אני חולם עליה?
עליה, מביטה בעיני בפחד, בכעס ובשנאה, כשהיא יושבת על כביש האספלט השחור, הגשם מטפטף על גופה, וטיפות הגשם זולגות על עורה הבהיר.
עליה, מתהלכת בין הקברים בפארק ומפזרת פרחים ביניהם.
עליה, יושבת על הספסל הזה בדיוק, בלילה הקודם, שוקעת במחשבות. אולי חשבה עליי? יכול להיות.
אבל אני יודע, לפי מבטה מלא השנאה והכאב שננעץ בעיני באותו יום, שאם אתקרב אליה, היא תהרוג אותי. ואני אוהב את זה.
אני פאקינג אוהב את זה.
אני רוצה שהיא תילחם בי.
אני רוצה שהיא תפגע בי.
אני רוצה שהיא תרדוף אחרי.
אני רוצה את הכל.
אמיליה מתחילה לבכות בשקט, וממשיכה לכתוב במחברת שלה.
אחרי כמה דקות של כתיבה, היא קמה מהספסל, מביטה סביב, אך לא רואה אותי.
היא מתקדמת לכיוון האגם, מביטה בו.
ממקומי אני רואה את שפתיה זזות. היא מדברת בלחש, כך שאני לא יכול לשמוע מה היא אומרת.
המחברת עדיין על הספסל. מונחת שם.
אמיליה ממשיכה ללחוש, ואני רק משתוקק לשמוע את קולה.
אפילו אם רק כדי לצעוק עליי, אני חייב לשמוע את קולה.
בצעד מחושב, אני מתקדם, אך לפתע היא מסתובבת, מביטה בי ישירות.
היא מתקדמת אליי בצעדים מהירים, נחושים. סוף סוף אחרי שנה, אני רואה אותה שוב. והיא כל כך יפה.
לפני כשנה, ראיתי אותה רק פעם אחת, ולא ראיתי את כולה.
עכשיו, היא עומדת מולי במלוא תפארתה.
אמיליה, עם השיער הבלונדיני הארוך, המגיע עד שיפולי גבה,
העיניים הכחולות-כקרח המשגעות אותי.
עם שפתיה הורודות והמלאות, שכל מה שאני חושב עליו הוא כמה אני רוצה לנשק אותן.
עם הגוף המשגע שלה, שלבוש בגופיית טריקו שחורה, וטרנינג בצבע דומה, עם סוודר בצבע כחול נייבי.
היא לא מנסה להדגיש את קימוריה.
היא לא צריכה לנסות.
גם ממקומי, אני יכול לראות את גופה מבעד לבגדיה. והם עושים עימה חסד.
הם מדגישים את גופה בצורה מושלמת.
אני שקוע כל כך בלהביט בה, שאני לא שם לב שהיא מתקרבת אליי צעד אחד נוסף. חזה מתנגש בחזי.
״התגעגעת אליי?״ היא לוחשת בעודה מעבירה את ידה על הזיפים שעל סנטרי.
ידי נשלחות אל מותניה, מצמידות אותה אליי עוד יותר בחוזקה.
״זה אקדח בכיס שלך או שאתה פשוט שמח לראות אותי?״
היא מורידה את ידה אל קדמת מכנסי, מעבירה את ידה על זקפתי ההולכת ומתקשה.
״אני מאוד שמח לראות אותך. בא לך לשלוף את האקדח?״
אמיליה מצחקקת ומובילה אותי אל הספסל בו ישבה.
״בוא נלך למקום קצת יותר פרטי בשביל שתוכל ללמד אותי איך להשתמש בו.״ היא מתיישבת עליי בפישוק.
ידיי מתהדקות סביב מותניה, ואני מתחיל באיטיות להזיז אותה קדימה ואחורה על הזין שלי, יוצר חיכוך.
״מממ, ניקולאס.״ היא נאנקת בשקט.
זרועותיה נכרכות סביב צווארי, ושפתיי נצמדות לשפתיה.
אותן שפתיים ורודות ויפות שחלמתי עליהן כל כך הרבה זמן.
ההרגשה אלוהית, משכרת.
אני הולך לאיבוד בתוך פיה, בעוד לשונה נלחמת עם לשוני.
הנשיקה הזו פראית. נזקקת. חייתית.
אמיליה מתחככת בי יותר ויותר מהר וקולות שבוקעים מפיה נבלעים אל תוך פי.
האחיזה שלי בה נהיית חזקה כל כך, שאני יודע שמחר בבוקר ישארו שם סימנים.
הסימנים שלי. והמחשבה על כך גורמת לי להדק את אחיזתי עד שהיא צועקת, אך לא מתנתקת ממני.
״אתה יודע, חשבתי מתי אתה תופיע שוב.״ היא אומרת לתוך פי.
״באמת?״ אני שואל.
״כן. ידעתי שתחזור מתישהו. השאלה הייתה רק מתי. והנה אתה פה.״
״חזרתי בשבילך, אמיליה.״ 
״אני יודעת. בגלל זה חיכיתי לך. ידעתי שלא תוותר עליי.״
״את שלי, אמיליה. תגידי את זה.״
״אני...״
דמותה נעלמת מבין זרועותי, ואני כבר לא בפארק, אלא במיטה שלי.
ציוץ הציפורים נשמע ממרחק, וקרני השמש חודרות לחדר מבעד לחלון.
אני פוקח את עיניי, משפשף אותן, וקם מהמיטה.
השעה 05:55 לפנות בוקר. בכל בוקר אני מתעורר בדיוק באותה השעה.
רגליי מובילות אותי אל המקלחת, שם אני מתקלח מקלחת קרה,
ומשם יוצא אל המטבח.
ארוחת הבוקר שלי היא הארוחה הקבועה שלי- ביצים, בייקון, וקפה.
אחרי האוכל אני יוצא לריצה, לכל אורך הפארק.
ובכל בוקר מחדש, אני מקווה להתנגש בה.
באמיליה.
לראות אותה כאן, רצה, שיערה מקפץ מאחור בקוקו שלה,
עורה חלק וזוהר מזיעה, ולחייה סמוקות.
אני מקווה שיום אחד, היא תבחין בי.
שיום אחד, היא תיגש אליי, ותיתן לי לבצע בה את זוממי,
בשביל שסוף סוף אוכל להפוך אותה לשלי.
היא רודפת את מחשבותיי מאז אותו הלילה.
ומאז, אני חולם עליה בלילות. וכל חלום יותר מלוכלך מקודמו.
אלוהים, אני מקווה שהיא באמת מדברת מלוכלך במיטה.
אני יכול לגמור רק מלשמוע אותה מצווה עליי לרדת על הברכיים.
יום אחד זה יקרה. אני אגרום לזה לקרות.
אני יוצא מהדירה, אוזניות טחובות בשתי אוזניי, ואני מתחיל לרוץ לעבר הפארק.
השיר ״one of your girls״ של דה וויקנד נשמע באוזניות.
ושוב, כמו תמיד, מחשבותיי חוזרות אליה. הן תמיד חזרו אליה.
״סוג האהבה שלי, דחוף אותי ותחנוק אותי עד שאני אתעלף.״
אני כל כך רוצה לכרוך את ידיי סביב צווארה, וללחוץ עד שדמעות יזלגו מזוויות עיניה, אבל אני לא יכול.
אני רוצה שהיא תתחנן שאתן לה לגמור, שתתחנן שאזיין אותה.
אני רוצה אותה על הברכיים עם הזין שלי בתוך הפה שלה,
וכשאני אוציא אותו הוא יהיה מכוסה ברוק שלה.
אני רוצה אותה.
כשהייתי צעיר יותר, בשנות העשרה שלי והעשרים המוקדמות, הייתי הולך למועדוני חשפנות ומוצא שם את פורקני.
עכשיו, אחרי עשר שנים, גם כל הנשים שבעולם לא יספקו אותי. כי אני רוצה רק אישה אחת.
אבל היא, היא שונאת אותי.
וזה מה שמדליק אותי כל כך.
השנאה שלה כלפיי.
כשראיתי את מבטה לאחר שיריתי באידיוט ההוא סבסטיאן,
כל חושי התעוררו. הרגשתי... דלוק. הרגשתי... מגורה.
אבל עכשיו אני רואה אותה מסתובבת עם הטבעת המזוינת הזאת על הקמיצה שלה.
מה שהיא לא יודעת זה שכשאני אניח עליה את הידיים שלי, אני אדאג שהטבעת הזאת תיעלם כלא הייתה ואיתה כל זכר אליו.
היא שלי, ורק שלי. ולא של אף אחד אחר.
היא עדיין לא יודעת את זה, אבל היא תדע. בקרוב מאוד.
״ואני צועקת עכשיו, תן לי אהבה קשוחה.״