אתמול בערב עוד שמחתי שאני מצליחה לבכות
היום בצהריים כעסתי על דרדסבא כי הוא כיבה לי את האור והיה לי יותר קשה לי לקרוא (ובאיזה שהוא שלב בלתי אפשרי)
היום בערב (לפני כמה שעות) בכיתי. הרבה (באופן מפתיע סבסטיאן, אחי השטן לשעבר, לא הסיבה הפעם)
ניסיתי בראש מכתבי פרידה
ואני על הגבול הדק שבין "אין לי טעם לחיים" ו "רוצה למות". אולי חציתי אותו
קרה משהו שממש פחדתי שיקרה
אני תוהה כמה פעמים אני עוד אוכל לקום אחרי הנפילות
לא היה לי מספיק זמן לקרוא
לא היה לי עם מי לדבר
היה לי חלום ממש מוזר. וזה לא עוזר שאני זוכרת מה קרה בו (מוזר ברמה של "כל חיי היו שקר". אם הוא היה אמיתי כמובן)
וסיפרתי לאמא שלי משהו והיא לא הבינה. לא שזה מפתיע
למרות שאחרי מה שקרה היא הייתה ממש מתחשבת ומבינה
ועכשיו לא ממש אכפת לי מכלום ורוב הרגשות שלי יצאו לחופשה
הייתה שבת... מזעזעת יחסית
למרות שקראתי את "נפץ אותי" והוא ממש טוב ואני חייבת את הספר הבא כי אני במתח
וגם קראתי "על שפת הכוכבים" ו... זה היה... נחמד?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב
אני כבר לא יודעת מה להרגיש
אני כבר לא יודעת מה לעשות
נ.ב
גיליתי שהרבה פחות השלמתי עם הנכות שלי ממה שחשבתי
YOU ARE READING
ספר חפירות 2
عشوائيציטוטים נחמדמדים וסיפורים מצחיקים (בערך) מהחיים שלי וסתם מידע לא חשוב פריקות מהתקפי רחמים עצמיים פשוט הכל
