חזרתי אחרי עוד יום מספק ומעייף במכון הקעקועים, הכנתי לעצמי קערת אסאי מפנקת עם בננה וגרנולה, סידרתי יפה בקערת דמוי קוקוס והתענגתי עליה. אמא שלי לא מצאה עבודה אבל גם בספרד היתה עקרת בית היא תמיד דאגה לנו, הכינה לנו מאכלים טעימים והייתה בשבילינו ואיתנו כל היום. בגלל זה התחלתי לעבוד בגיל מוקדם, לאבא שלי קשה לפרנס לבדו.
שמתי בטלוויזיה סרטון של איזה בלוגרית או גורו של אורך חיים בריא
לפתע שמעתי צרחות מאיזור המטבח. הבבית לא היה ענק אז שמעו הכל
״מה זה? מי עשה לך את זה?״ שמעתי את אמא שלי צורחת ״זה שום דבר סתם תאונת עבודה, זה קורה״ אבא שלי החזיר בקול יותר רגוע
ישר הלכתי לכיוון המטבח מסתכלת על אמא ואבא שלי שהוא מכוסה במכות יבשות בצבעים מבעיטים על אורך ידו, וחתך קטן מתחת לעינו השמאלית, אמא שלי היתה חצי חיוורת ואבא שלי עמד חצי חסר עונים מולנו, הסתכלתי על עיניו ראיתי שם פחד גדול, הבנתי שזה לא היתה תאונת עבודה.
דרשתי בכל הכוח להבין מה קרה אבל אבא התעקש שזה שום דבר וזה יעבור, טיפלתי בפצעיו ביסודיות עם מעט כלי המרפא שיש לנו בבית.
בוקר למחרת בדרך למכון הקעקועים ראיתי את אבא שלי יוצא לעבודה שנייה לפני שנכנסתי ראיתי שני גברים גדולים ושריריים לבושים שחור מתקרבים לאבא שלי ולוחשים איזה משהו אחד לשני, ראיתי על שפת גופו את הפחד, מיד רצתי לעברו להזהיר, אבל זה היה מאוחר מדי, כבר אחרי שהכו אותו ללא רחמים, פיו היה מכוסה דם וראשו עם מכה כחולה גדולה, אף אחד לא היה בסביבה כדי לעזור, זה היה רחוב שומם, לא רציתי לקרוא למישהו ולהשאיר את אבא שלי זרוק במדרכה. כשמבטו התלכד בשלי היה לו מבט שואל, הוא לא הבין מה אני עושה פה אבל אני חשבתי מה אם הם יחזרו עוד פעם, והפעם זאת תהיה הפעם האחרונה, העפתי כל מחשבה כזאת מראשי וניסיתי לעצור את הדימום. הזמנתי אמבולנס שהגיע תוך חמש דקות בדיוק בניגוד לאמבולנסים בספרד שלקח להם מינימום חצי שעה.
ליוויתי את אבי כל הדרך עד לבית החולים. בדרך חשבתי מי אלו היו האנשים האם זה אותם אנשים מאתמול שהכו את אבא שלי?, ניסיתי להיות נוכחת ולעזור אבל הראש שלי חשב יותר מידי.
חיברו לו אינפוזיה ומדדו לו כל מיני מדדים שונים, שמו לו משחות על כל המכות היבשות. הרופאים שלחו אותנו לחדר מנוחה שם אבא שלי שכב על מיטה עם כל מיני מכשירים ואני לידו בכיסא.
התחלתי לסמס לאמא איפה אנחנו שלא תדאג אבל אבי שלח יד בקושי רב על הטלפון, הבנתי שהוא לא רוצה להדאיג את אימי אבל מגיע לה לדעת. שלחתי את ההודעה ולא עבר חצי שעה היא כבר התייצבה בבית החולים ״מה קרה? איך זה קרה?״ מתי?״ יותר מידי שאלות במשפט כל כך קצר, אבל אני לא מאשימה אותה גם לי יש הרבה סימני שאלה.
כדי לכפות על אבי אמרתי לה שזה תאונה עם מכונית, הסתכלתי על אבי וראיתי את הוקרת התודה בעיניו. אמא שלי נרגעה יותר וישבה לידו ״אני אזוז תרגיש טוב״ הודעתי והלכתי לכיוון המעלית.
הודעה נכנסה מרומי ״איפה את? לא הגעת היום למכון??״ אבל הייתי עייפה מידי בכדי לענות לה, השתקתי את הטלפון והתקדמתי לכיוון החניון.
יש לי עוד שיחה פתוחה עם אבא שאדאג לסגור אותה שיגיע לבית וירגיש יותר טוב, לפחות כרגע אני יודעת שהוא בטוח בבית.
YOU ARE READING
השמחה שבשינוי ורעש הגלים
Romanceרוני עוברת ממדינה שנולדה בה, לארץ ציונית שהוריה רוצים בה, מקעקעת מקצועית ואוהבת את הים מאוד. היא לא יודעת מה היא תעבור ומה מחכה לה איתי לוחם בצבא שחיי בין אובדן למלחמה לבו אטום, ולא מאמין במערכת יחסים, מפחד מאהבה ולא יודע מה יקרה שיפגוש את הנערה הנכ...
