השמחה שבשינוי ורעש הגלים

פרק 16 - איתי

״דני דני״, צעקתי כמו משוגע שאר חברי הצוות גם ניסו לעזור, אבל הקשר שלי עם דני הוא אחר אני לא יודע מה אני אעשה אם אני אאבד אותו, הוא כמו אח בשבילי, אני מספר לו הכל. ״הוא מאבד דם״ צועק החובש ואני מרגיש כאילו הדם שיוצא הוא מהגוף שלי ולא מגופו של דני, חיברו אותו לאינפוזיה והכניסו לו דם דרך הוריד, אך הוא עדיין לא היה בהכרה גופו החוויר. ״נראה לי שלא נצליח להציל אותו, גופו כבר מאבד צבע דם, והדופק שלו נחלש מעט״ שמעתי את החובש אומר לאיש צוות השני, הרגשתי שהנשימה שלי נעתקה מגופי, ״אני לא יכול לאבד אותך דני, אתה חשוב לי יותר מידי איבדתי יותר מידי, אני לא רוצה לאבד גם אותך״ אמרתי לדני בתסכול, עצב, וחוסר עונים רב שעיניי דומעות בלי ללא הפסקה, הפעם האחרונה שבכיתי ככה  הייתה לפני כמה שנים אני לא נוהג לבכות, חלק מההכשרה שלנו היא כושר מנטלי וחוסן נפשי חזק, אבל דני היה בשבילי יותר מידי חשוב.
נחתנו בשטח הבטוח, הוציאו את דני על אלונקה מתוך המסוק שכבר יותר מחצי שעה הוא ללא הכרה, ישר נסענו לכיוון בית החולים ׳מאיר׳ למחלקה טיפול נמרץ, אני רואה רק רופאים בכל מקום וחולים, הרופאים לקחו את דני במהירות לכיוון אחד מחדרי האשפוז הנמצאים במקום חיברו לו כל מיני דברים חדשים וממש נלחמו על חייו, ככה זה בטח כמו שאומרים בחדשות שנלחמו על חייו רק שבדרך כלל הסוף הוא עצוב ולא טוב, לא יכולתי לתת שגם לדני יהיה סוף כזה, אני צריך אותו. ״אתה צריך לצאת מכאן אנחנו לוקחים אותו לניתוח״ אמרה הרופאה בקול אדיש אבל מלא חמלה, אני לא רוצה לדעת איך זה להיות במקום שלה מלא מטופלים מלא בעיות בשלב מסוים מפתחים חסינות נפשית לכל המקרים הללו כמו שבצבא אנחנו צריכים לפתח.
״כן בטח אצא״ אמרתי בפנים אדומות ובקול חלש, הסתכלתי על דני ויצאתי משם. ״ההרדמה הניתוח וכל התהליך יקחו טיפה יותר מעשרים וארבע שעות אני ממליצה שתגיע מחר לבית החולים כרגע הוא לא יקום״ אמרה אחת הרופאות שגם טיפלה בדני בהתחלה. החלטתי שאני אלך הביתה לשטוף את עצמי, ישר שנחתנו נסענו לבית החולים עדין הייתי עם מדים חול ולכלוך, חזרתי הביתה במכונית עם אחד מחברי שהגיע, הנסיעה עברה בשתיקה צורמת הוא יודע שאני כואב מאוד אם מה שקרה לדני, ״תודה על הנסיעה ניפגש בבסיס״ אמרתי לשלום בחוסר חשק עליתי לדירה, היא היתה ריקה אבל היא נתנה לי את ההרגשה של מפלט בטוח. אני נכנסתי להתקלח מוריד מעלי את כל בגדי הצבא הכבדים ונכנס להתקלח, כשהמים נוגעים בגופי אני מרגיש הקלה כאילו המים שוטפים לי את הפצעים וטיפה מנקים אותם, שטפתי את גופי עם סבון וניגשתי לחלק התחתון של גופי, כבר יותר משבוע שלא נגעתי שם ולא מישהי נגעה שם, אבל נראה לי שזה הזמן, שפשפתי אותו בצורה עדינה ולאט לאט הגברתי את העוצמה בראשי חשבתי על רוני, על גופה ועל אופיה הבלתי רגיל, התרוקנתי בקריאת הנכה קלה.
הלכתי לכיוון המיטה שעיניי מתחילות לדמוע שוב, אומרים 'מה שלא יצא עשרים שנה יוצא עכשיו' וככה באמת הרגשתי, הסתכלתי בשעון ראיתי שכבר שלוש בלילה, החלטתי שאני צריך לפרוק את מה שקרה עם מישהו.
״איתי??מה נשמע?״ נשמע קולה של רוני מהקו השני, הדמעות התגברו, בגרון שלי היה גוש שמנע מפי להוציא הגה, אחרי חמש דקות הצלחתי לדבר במעט בכי אבל הצלחתי, בסוף השיחה רוני שאלה אם היא יכולה לבוא היא שמעה כמה אני נסער ואנחנו לא רחוקים מאוד אחד מהשני, ידעתי שזאת תהיה טעות אבל הייתי כל כך עסוק בעצב שהייתי חייב טיפה חברה בבית הבודד הזה שאני נמצא בו.