השולטת

פרק 6/קלייר

“אתה יכול לבחור כרצונך, אבל ההשלכות על הבחירות שלך תמיד ישפיעו עליך”
נ.מ קלייר
"מה?!" קראתי בקול רם "אני לא יכולה לעזוב, כל החיים שלי כאן, החברים שלי, המשפחה שלי הכל!"
"קלייר, תירגעי, זה לא תלוי רק בך, זה קשור לגורל של שתי עולמות" אימי התעצבנה "את עוזבת, ואת תלמדי לשלוט בכוחותייך וזה סוף הסיפור!" לא הייתי רגילה לראות את אימי עצבנית ורציתי לבכות. זה לא פייר! למה זה חייב להיות אני? למה לעזאזל הכוח המזויין הזה היה חייב לבחור דווקא אותי מכל האנשים שבעולם הדפוק? פניתי לאבי בעיניים דומעות "מה אתה אומר?" אבי תמיד ידע להרגיע אותי שהייתי עצבנית או עצובה. כי הוא פשוט הבין אותי יותר טוב. אז עכשיו רציתי שיבוא ויחבק אותי ויגיד לי שהוא לא רוצה שאני אעזוב, ושהוא אוהב אותי. "קואלה קטנה" התחיל לומר לי אבא בכינוי המיוחד שלו אליי "את יודעת שאני אוהב אותך מאוד,ואני לא הייתי רוצה שתלכי, אבל את חייבת להבין שהרבה מאוד אנשים בסכנה כאן ואת חייבת ללכת"  צרחתי  מעצבים ורצתי מהדלת. למה? למה אני מכל האנשים בעולם?! אחרי שרצתי בכל כוחי במשך רבע שעה לפחות פתחתי את הטלפון והתקשרתי להיילי, חיכיתי שתענה עד שהגעתי לתא קולי וגנחתי בעצבנות, ניסיתי עוד 3 פעמים ולא הצלחתי. אז התקשרתי לג'ואי שענה בצלצול הראשון, נשפתי בהקלה "אתה יכול לבוא לאסוף אותי מהפארק שקרוב לגלידה? וגם אני יכולה להישאר אצלך הלילה?" ביקשתי בקול חנוק מדמעות "בטח,אני עכשיו יוצא, מה קרה?" שאל "תודה, אני יסביר לך ברכב" אמרתי וניתקתי את השיחה. התחלתי לבכות, לא רציתי לעזוב את ג'ואי והיילי וללכת לאיזה עולם מוזר, רציתי להישאר כאן, ולהמשיך לחיות את החיים שלי, המשעמים,המעצבנים.. אבל שהיו שלי, שהכרתי. אחרי כחמש דקות ראיתי את האוטו של ההורים שלו והלכתי לכיוונו "היי" אמרתי בקול חלוש "היי, מה קרה?" נבהל שראה את הדמעות על פניי " למה את כאן לבד עכשיו?" נכנסתי למכונית והוא התחיל לנסוע, סיפרתי לו שההורים שלי רוצים לשלוח אותי לאיזשהי פנימייה בדרום שקרובה לאיזה לדודה רחוקה שלי. לא רציתי לספר לו שהם רוצים לקחת אותי לאיזשהו עולם דימיוני רחוק, בגלל הבן של המאהב של אימא שלי בצעירותה.. שיט אפילו אני לי זה נשמע פסיכי.. אמנם הרגשתי רע לא לספר לו אחרי שעזר לי אבל אין לי ברירה, הוא יקח אותי לבית משוגעים אם ידע על זה. הוא בלם את הרכב "אוקי קל יש לי כמה דברים לומר לך, הראשון הוא שלא משנה מה יקרה או כמה רחוקה תהיי ומצידי תהיי בכוכב אחר על פלנטה רחוקה, גם לא משנה למה תהפכי בין אם אני אגלה שאת איזה חייזרית או אווטארית או משהו כזה, אני אתמוך בך אני נשבע לך. הדבר השני הוא שאל תחשבי שאני לא אוהב אותך, או לא רוצה אותך קרוב אליי. כי אני נשבע בכל דבר שיקר לי הכולל אותך, שאני מת עלייך ואני רוצה להיות קרוב אלייך." הוא נשם עמוק "אבל אולי כדאי לך ללכת לש-" "מה" צרחתי והפסקתי אותו "אתה באמת רוצה שאני אלך לאיזה פאקינג חור בסוף העולם" לא האמנתי "קל, תקשיבי. אני לא הייתי רוצה שתלכי בחיים ואת החברה הכי טובה שלי, אבל את מגזימה, זה כולה לכמה שבועות או חודש-חודשיים ויש תמיד טלפון, או זום, או מיליארד דרכים אחרות לתקשר מצידי לשלוח לך דואר. זה לא יהיה סוף העולם, ואני בטוח שגם שם יהיה לך חברים" ניסה ג'ואי להרגיע את הרוחות "אתה לא מבין" נאנחתי " אז תסבירי" ביקש "אני לא יכולה, כי אז אתה לעולם לא תסתכל עליי באותה דרך, ואתה לא תראה בי את אותה קלייר. אתה תשנא אותי כמעט כמו שאני שונאת את עצמי. אתה תחשוב שאני יצור מוזר, ואתה לא תטעה, כי זה מה שאני. אני מוזרה אני אוהבת אותך ג'ו וגם אתה החבר הכי טוב שלי. אבל אני לא יכולה לספר לך. אני מצטערת כל כך. בבקשה, בבקשה,  אל תלחץ עלי לספר, כי אני לא יעמוד בזה." התחננתי "בסדר" הוא נאנח "אני לא אלחץ עלייך לספר" בשאר הנסיעה  שתקנו עד שהגענו לביתו "יש לך נייר?" ביקשתי "זה בסדר, אין לי אף אחד בבית" אמר כאילו קרא את מחשבותיי. הנהנתי, למרות שזה לא הפתיע אותי, ההורים של ג'ואי לא היו הרבה בבית, הם היו כל הזמן בנסיעות עסקים. והתייחסו  אליו כמו משהו לא חשוב, והתעלמו ממנו, ואמרו לו בפנים שהוא נולד בטעות. אני זוכרת את היום הזה כי ג'ואי רץ לבית שלי בוכה, זה היה בשנה הראשונה בחטיבת הביניים שרק הכרנו.  נכנסנו לביתו "איפה אני אשן שאלתי?" שאלתי "ואל תגיד המיטה שלך, זה בחיים לא יקרה" הוא גיחך "אני לא אכניס גם אותך למיטה, יש לי את כל הבנות בבית ספר, וגם אני לא עד כדי כך סוטה" צחקתי "אני בטוחה שאתה לא" הנהנתי, "ועכשיו נחזור לעיניינו, איפה אני ישנה?" "אני יביא מזרון לחדר שלי ואשן בו, את תישני במיטה שלי" אמר "אני בחיים לא אשן במיטה שלך, אחרי כל הבחורות שהיו שם״ אני על המזרון הכרזתי והלכתי לצחצח שיניים עם המברשת שג'ואי הביא לי. נשכבתי במזרון נרדמתי במהרה. כשהתעוררתי ראיתי אור חזק בוקע מהחלון ואת ג'ואי שוכב במיטה שלו בטלפון "לא הלכת לבית ספר?" שאלתי ישנונית הוא גיחך "בוקר טוב היפהפייה הנרדמת, כבר נגמר הבית ספר לפני שעה. השעה עכשיו היא 15:35" "מה?!" קמתי בבהלה מהמיטה "למה לא הערת אותי?" "בגלל שהיה לך לילה קשה… ולא רציתי להעיר אותך. ועד שקיבלתי אומץ לעשות את זה לא קמת גם ככה אז נתתי לך לישון" הסביר את עצמו ״סעמק״ מלמלתי שעוד פעם החרא הזה תקף אותי ״אני הולך להביא מים״ צעק בזמן שירד במדרות.. הדבר הזה כבר הפך להרגל
----------
היוש 3>
מצטערות שלא העלנו מלא זמן אבל לא היה זמן בגלל מבחנים וכזה... וגם אחת.מאיתנן בכלל הייתה במחסום כתיבה וקריאה... אבל אנחנו חוזרות עכשיו לכתוב!