כתום דהוי

פרק 7

לוקה

מוזיקה נעימה מתנגנת בחלל הבית, שולחנות ערוכים ומלאים בטוב. זה הגיע. היום שלו חיכיתי במשך כל חיי.
אבי מגיע ונעמד מולי, מחייך את חיוכו המגעיל שאיני יכול לראות יותר.
"אתה מוכן בן?" הוא שואל אותי כאילו זה באמת מעניין אותו,
"כן." אני עונה לו ביובש ומתאפק לא לגלגל את עיניי.
בסוף היום הזה אני אהיה קאפו וכל מי שעמד בדרכי בכל השנים האלה ימות.
בסוף היום אני אוכל ללכת לחפש את יעל מבלי לפחד על חייה, אני אטוס לישראל ואתחנן לסליחתה.
אבא שלי עוזב את מקומו לידי וטיילר מחליף אותו,
"אתה מוכן?"
"אתה ואבא שלי החלפתם אוצר מילים?" אני אומר לו והוא מנענע את ראשו ביאוש.

לאחר כמה דקות ראשי המאפיות החשובות בעולם מתחילים להגיע לביתי ולברך אותי אבל הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא יעל.
טיילר עומד לצידי ושותה שמפניה מהכוס שלקח עוד לפני שכולם הגיעו, לפתע אוריה, אחיו של טיילר, מגיע ולוחש באוזנו דבר שאיני יכול לשמוע. טיילר הולך עם אוריה לכיוון המרתף, יכול להיות. שאחד מהמוחזקים שם עושה להם בעיות? זה לא מתאים להם, הם בדרך כלל יותר מקצועים בקטעים האלו.
טיילר משאיר אותי לבד וברגע שנעלם מזווית עיניי אית'ן הקאפו של ניו יורק מגיע לכיווני,
"לוקה, מזל טוב." הוא אומר בחיוך שאיני יכול להבין את כוונותיו,
"תודה." אני עונה לו בחיוך אדיש. אסור להראות חולשה.
אבי מגיע לכיוונינו ומניח את ידו על כתפי כדי להראות שעדיין יש לו סמכות עלי.
''אית'ן, חברי, אתה יודע שאנחנו עומדים לחתום על הסכם נישואים בשביל בני?" הוא שאל אותו בחיוך מתנשא. אני יודע על הנישואים אבל הם לא הולכים לקרות. בסופו של היום החשוב הזה אני אהיה הקאפו החדש של איטליה, אבי לא יוכל לומר לי מה לעשות כמו שהוא חושב. הוא לא ישלוט בי.

יעל

הבחור הזר יוצא מהחדר ולאחר כמה דקות הוא חוזר אבל הפעם לא לבד, טיילר עומד לצידו ומבט מיואש ואפילו מעט מפוחד מרצד בעיניו הכחולות.
"מה לעזאזל?" נפלט לטיילר מהפה,
"ירדו לה המים." אוריה מסביר לו,
"הנחתי שזה מה שקרה." טיילר אומר את המובן מאילו,
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"נהרוג את התינוק."
"לא!" אני צועקת להם, הם לא יכולים לעשות את זה!
"זאת לא בחירה שלך." טיילר אמר בקול אכזרי וקפוא,
"אתה באמת תעשה את זה? אתה באמת תהרוג את הבן של הקאפו? את היורש ש-של לוקה?" הקול שלי רועד ודמעות עולות בעיניי,
"איך את יודעת שזה הבן שלו בכלל?! זונה!" טיילר צעק עליי. על מה לעזאזל הוא מדבר!
כאבים חזקים מורגשים בבטני וצעקת כאב נפלטה מפי. ללא אזהרה מוקדמת הבחור הזר שחרר את ידי והותיר את גופי להישמט על הרצפה בחוזקה,
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת מבעד לכל הכאבים והדמעות,
"יכול להיות שעשיתי משהו שאני לא גאה בו." קולה החלש של אבישג נשמע מקצה החדר,
"על מה את מדברת?" טיילר שאל אותה בכעס,
"אני זייפתי סרטונים." אבישג אמרה בלחש ומבטו של טיילר התבהר.
"איזה סרטונים?" שאלתי אותה בשארית כוחותיי שאוזלים,
"את הסרטון של לוקה. וזייפתי גם סרטון אחד שלך." היא אמרה והשפילה את ראשה בבושה.
אלוהים אדירים.
"ל-למה שתעש-שי את זה?" אני שואלת אותה בגמגום עייף שאיני יכולה לשלוט עליו,
"חשבתי שזה יגרום לכם להפסיק לחשוב אחד על השני, לא ציפיתי שתקחי את זה כל כך קשה." היא אמרה במבט מושפל,
"לקחת קשה? ה-הוא היה הבן א-אדם היחיד שהצלח-חתי להרגיש אליו משהו! הוא היה היחיד שהצלחתי ל-לאהוב!" אני מעצבנת עליה, למה היא עשתה את זה? אני לא יכולה לאבד את החברה הכי טובה שלי, אין לי כלום בלעדיה.
"ו-ועל מה את מדברת? ה-הוא אפילו לא נ-ניסה לדבר איתי! הוא לא ב-בא אחריי כדי לחפש אות-תי! א-אני היחידה שהייתה צריכה לשח-חרר!" אני צועקת חזק יותר. אני צועקת בשביל כל הלילות שישבתי ובכיתי עליו במחשבה שהוא מזיין נשים אחרות בזמן שאני לא מסוגלת להעיף מבט לגבר אחר! בשביל הרגע שבו גיליתי שאני בהריון וידעתי שהילד שלי לא יכיר את אבא שלו! בשביל כך הפעם ששאלתי את עצמי איך אני אסתכל על הבן שלי אם הוא יהיה דומה לאביו!
כאב חד בבטני מורגש שוב ואני לא מרסנת את עצמי וצועקת חזק יותר מהפעם הקודמת, טיילר מביט בי ולא מבין מה פשר הצעקות,
"יש לה צירים." אבישג עונה לשאלה האילמת שהוא שאל את עצמו.
הבחור הזר התקרב אליי והתכופף לצידי, הוא הניח את האקדח שבידו על הרצפה לצידי וניסה לבדוק מה קורה, בלי לחשוב יותר מידי הרמתי את האקדח הטעון מהרצפה ועשיתי את מה שאף אחד לא ציפה לו. יריתי בו, הקליע פגע בבטנו, קול רועם נשמע בחדר וגופו נשמט על הרצפה בכאב.
טיילר הבין מה קרה ולפני שהספקתי לירות גם בו הוא הקדים אותי וירה בבטני שלוש פעמים. הכאב שחשתי בבטני השתנה לכאב שונה ואף גרוע יותר.
דם החל לזלוג וכל גופי היה מוכתם בו.
טיילר רץ החוצה וחזר יחד עם גבר שאיני מכירה הגבר לקח את הבחור הזר החוצה וטיילר שחרר את אבישג מהאזיקים ומשך אותה גם אל מחוץ לחדר. לאחר שכולם יצאו סאצ'י התקרבה אליי ומשכה אותי לאחור כך ששכבתי לצד הקיר, היא הניחה את ידיה בחוזקה על בטני, איפה שהקליעים של האקדח פגעו וניסתה לעצור את הדימום החמור בבטני.
טיילר חזר לחדר וגרר ממני את סאצ'י בזמן שהיא צועקת משהו בשפה לא מובנת, הוא יצא איתה מהחדר והשאיר אותי לבדי.
עיניי נעצמות לאט ואני נלחמת בהן ומנסה להישאר ערה, אולי בכלל עדיף לי לאבד הכרה? אולי כך לא ארגיש את הכאב האיום שבבטני.
אני נלחמת לשמור על עיניי פתוחות למרות המחשבה על עצירת הכאב הבלתי נסבל. אני לוחצת על בטני כמה שיותר חזק כדי לעצור את הדימום, בדיוק כמו שסאצ'י עשתה.
נוזל חם מתחיל לנזול מבין רגליי ואני שולחת את ידיי בניסיון לבדוק מה זה ולמרות החושך הנורא שבחדר אני מזהה מה זה, זה דם.
הוא מת.
הבן שלי מת.
כל התשע חודשים האלו היו לחינם.
אני לא אזכה להכיר אותו.
אני לא אראה אותו גדל.
לא תהיה לי את ההזדמנות לבחור לו שם.
אני לא אוכל להניק אותו.
אני לא אוכל לגדל אותו כמו שאני ואבישג רצינו.
הכאב שבליבי רגועה יותר מהכאב שבבטני.
"לאא!"