כתום דהוי

פרק 9

לוקה

זאת באמת היא?
מה היא עושה פה?
איך לעזאזל היא הגיעה לכאן?
כן, זאת היא.
השיער שלה בצבע שונה, ממש כמו כתום דהוי. ובטנה הגדולה מעידה על כך שהיא בהריון, השאלה היא ממי? זה יכול להיות הילד שלי, וזה יכול להיות שהוא לא שלי.
היא שוכבת על הרצפה ולא שמה לב שנכנסתי לחדר החשוך, היא ישנה?
כמה זמן היא נמצאת במרתף של האחוזה שלי? היא הייתה ממש מתחת לאף שלי.

אני מתקרב אליה בצעדים מהירים וכשאני נמצא ממש מעליה אני שם לב לכל הדם שמכתים את גופה השמוט על הרצפה.
צבע הדם שלה נוסף לכל מאות גווני האדום שהכתימו את רצפת המרתף.
לוֹקה המשוגעת מתרחצת בתוך דמה של יעל וגם היא נצבעת כולה בצבע אדום שׇׁנִי אך זה לא מפריע לה והיא ממשיכה להתכרבל לצד יעל המדממת.
אני ממהר לקרוע את חולצתה, שגם היא נצבעה באדום, ובוחן את פציעותיה בעיניי, אלוהים אדירים.
אני מניח את ידי על מצחה כדי לבדוק אם היא חמה. היא לא חמה, היא בוערת. יש לה זיהום.
פאק! אני חייב להציל אותה.
אני מנסה ללחוץ בחוזקה על הפצעים הפתוחים שעל בטנה שכל הנראה נוצרו מאקדח. שלוש פציעות, שלושה כדורים.
אני לוחץ בחוזקה עם יד אחת על בטנה ההריונית ועם היד השניה אני מתעסק בטלפון הנייד שלי ומנסה להזמין אמבולנס כמה שיותר מהר.
"אני צריך אמבולנס לאחוזת ולנטינו בדחיפות. זה עניין של חיים או מוות." אני אומר למוקדנית ברגע שהיא עונה ומנתק את השיחה. אני לא צריך לומר לה מיקום מדויק, כולם יודעים היכן נמצאת האחוזה ואם מזמינים לשם אמבולנס הם ממהרים לכאן יותר מאשר למקרים אחרים.
אני מרים את יעל שמחוסרת הכרה לזרועותיי ועוטף אותה בגופי.
משקלה של יעל לא מכביד עלי לעלות במדרגות אבל הוא מאט אותי מעט אך לא גורם לי לוותר על הריצה במדרגות.
אני רץ איתה כשהיא על ידיי לכיוון היציאה מהבית וכשאני יוצא יחד איתה האמבולנס כבר מחכה לנו בחוץ יחד עם הפרמדיקים.
אחד הפרמדיקים משכיב את יעל על מיטה קטנה ומתקפלת שמתאימה למידותיה כמו פאזל ומכניס אותה לתוך האמבולנס, אני נכנס לרכב האמבולנס הגדול לאחר שהכניסו את יעל ומתיישב על הספסל הקטן שלא תואם את מידותי.
הפרמדיק בודק את הדופק והנשימה של יעל ומתחיל להנשים אותה, הוא בודק את פציעותיה ומחטא מעט את האזור עם מטלית שאני מניח שספוגה באלכוהול.
הפרמדיק בודק לה שוב דופק והפעם הוא לא מתפנה כדי לטפל בחלק אחר של גופה אלא מתחיל לעסות את בית החזה שלה.
אני מביט בגופה החיוור ובפניה היפות שאף פעם לא השתנו. איך זה יכול להיות.שהיא הייתה במרתף וטיילר לא סיפר לי על זה?!
אני חוזר ומביט ביעל ובבטנה ההריונית, מה הסיכויים שהילד הזה שלי?
הרי אני יודע שהיא הייתה עם גברים אחרים מאז שעזבה, אבל מבחינת תזמון הילד הזה שלי. לפני 9 חודשים בדיוק יעל עזבה את האחוזה והותירה אותי לבדי. אולי היא שכבה עם גבר אחר מיד אחרי שברחה?
יכול להיות שהילד שיש בבטנה כרגע הוא לא שלי, ואני בכל זאת לא מרגיש אף רגש הקשור לכעס. הרגש היחיד שאני מרגיש עכשיו הוא חמלה, את הרגש הזה לא הרגשתי מאז שסיימתי יסודי.
אבל זאת היא. זה הכל היא. היא משנה אותי. היא גורמת לי להיות אדם אחר. היא מוציאה ממני את הטוב שלא ידעתי שקיים בי. היא משנה אותי, ואני לא יודע אם אני אוהב את זה או לא.
קול צפצוף נשמע ומחזיר אותי למציאות. הפרמדיק ממשיך לעשות עיסויים בבית החזה שלה בזמן שפרמדיק אחר דואג להנשים אותה.
אל תמותי. אני צריך אותך איתי. את לא יכולה ללכת לי עכשיו. את שלי ותמיד היית שלי. אנחנו לא גמרנו. זה לא יכול להיגמר ככה.
הפרמדיק מפסיק לעסות את בית החזה שלה ונושף בהקלה כאשר הדופק של מי שהייתה אמורה להיות אשתי, חוזר.
תודה אלוהים.

☆

אני יושב לצד מיטתה של יעל בבית החולים.
התינוק שלה לא שרד את שלושת הקליעים שנורו לבטנה ואף הרופאים היו צריכים לבצע כריתת רחם מלאה בעקבות זיהום. היא לא תוכל להביא ילדים לעולם, מה שהיא כמעט הצליחה לעשות עד שהתוכניות שלה השתבשו.
הרופאים הצליחו להציל אותה אך היא מונשמת ונמצאת כרגע בתרדמת. היא יכולה להתעורר מחר או בעוד שבוע, אולי אפילו שנה.
אני מביט על גופה המחוסר הכרה, היא אפילו לא מסוגלת לנשום לבד.
תחושת האשמה שמשתלטת על גופי אינה נסבלת, כמה זמן היא הייתה במרתף שלי, בבית שלי, מבלי שאני אדע?
היחיד שידע על זה, זה טיילר. והוא כנראה אחראי על כל מה שקורה כאן ועל הסיכוי הקטן שהוא רצח את היורש שלי במו ידיו.
כשיעל יצאה מחדר הניתוח מוקדם יותר היום אני דרשתי שיעשו לעובר בדיקת אבהות, עכשיו כל מה שצריך לעשות זה לחכות לתוצאות. ולטובת טיילר אני מקווה שזה לא היה אמור להיות הילד שלי. אחרת הנקמה שלי עוד תגיע.
על מי אני עובד? אני אנקום בו רק על זה שהוא העז להחזיק את האישה שלי במרתף וכמעט הרג אותה.
בן זונה.
מה הוא חשב לעצמו?!
העונש במאפיה על בגידה זה מוות. אבל איך אני יכול לעשות את זה לחבר הכי טוב שלי?
פאק!

אני מביט חזרה אל המיטה שעליה שוכבת האישה שלי ומפסיק לחשוב על הבוגד שקראתי לו חבר שלי.
האחות התורנית נכנסת לחדר ובודקת מה מצבה של יעל במשך דקה או שניים ואז יוצאת ומשאירה אותי ואת יעל לבד, שוב.
"קומי, תתעוררי כבר.
אני נראה כמו רכיכה כשאני מדבר אלייך ככה.
אני מצטער.
פאק!
את שומעת אותי בכלל או שזה סתם מיתוס?
מה אני שואל, את גם ככה לא תעני.
אני בספק אם היית עונה לי גם אם לא היית בתרדמת." אני מדבר אליה בתקווה שהיא שומעת אותי ואני לא אצטרך לחזור על עצמי כשאתעורר.
"אני מפריע?" קולו של טיילר נשמע מפתח הדלת של חדר בית החולים.
איך הבן זונה הזה מעז להראות את עצמו כאן!?