כתום דהוי

פרק 12

לוקה

עיניה הירוקות פקוחות למחצה ואף דומעות מעט, היא ערה.
אני יוצא במהירות מהחדר ומצווה על אבישג ללכת לקרוא לאחד הרופאים התורנים וחוזר חזרה לחדר.
אני חוזר להביט בה, בעיניה העצובות.
יעל מרימה את ידה ומנסה להוריד את מסיכת החמצן בעזרת ידה הרועדת, אני מושיט את ידי ועוזר לה להוריד את המסיכה.
"מ..מש..שהו ח..חס..ר." היא אומרת בלחישה חרישית.
"מ...מה עש..שית..תם לי?" היא שואלת בשקט אך בלחץ. היא יודעת. היא פאקינג יודעת!
אני לא מספיק להסביר כלום כי הרופא נכנס לחדר במהירות.
"יעל, נכון?" הוא שואל ויעל מנהנת הנהון שבקושי נראה לעין,
"ה..הוא מ..ת, נכון? הי..ילד שלי מ..מת?" קולה רועד וגורם לסדקים להיווצר בליבי. הרופא נאנח בעצבות ולקח לעצמו כמה רגעים עד שהסביר ליעל על המצב הנוכחי.
"כן. את עברת הפלה. את היית בסיכון והזיהום שהיה לך ברחם היה רציני-" דבריו נקטעים כשיעל מוצאת את קולה שוב,
"לא! לא! לא!" היא צועקת הכי חזק שהיא יכולה ומנענעת את ראשה בהיסטריה,
"אתם הרגתם לי את הילד! תצאו מפה! תצאו כולם!" היא ממשיכה לנענע בראשה וניסתה בכל כוחה להתרומם לישיבה. הושטתי את ידי והנחתי אותה על בית החזה שלה כדי שלא תנסה לקום שוב.
"מיס אני רק רוצה להסבי-" הרופא מנסה את מזלו שוב,
"לא! תצא מפה! גם אתם!" היא צועקת ומחווה בידה לכיווני ולכיוון אבישג.
היא ממשיכה לנענע בראשה ואני מסמן לרופא ולאבישג לצאת אך אני לא זז ממנה.
אני מחבק אותה בחוזקה והיא מתנגדת בתוקף למגעי. צעקת כאב ארוכה יוצאת מפיה והדמעות זולגות מעיניה ללא הפסקה.
"אני לא אוכל להביא ילדים נכון?" היא שואלת ומביטה בעיני בכאב. אני שותק שתיקה ארוכה ואומר,
"אני מצטער. אני כל כך מצטער." אני לא מוצא אפילו את המילים להסביר לה.
היא מביטה בי לכמה שניות של שקט ומתחילה לנענע את ראשה שוב,
"אני ידעתי. אני מרגישה את זה בכל איבר בגופי, בכל העצמות ובכל נשימה שאני נושמת! זה אתה, זה הכל בגללך! את הרסת לי את החיים! אתה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים! אתה נתת לי הכל ובאותה נשימה לקחת כל דבר טוב שהיה לי! אתה הטעות הכי גדולה בחיים שלי!" היא צועקת, אני לא מסוגל לשמוע את זה.
אני יוצא מהחדר ומוצא את אבישג המודאגת הולכת במעגלים סביב עצמה והולך ליציאה מבית החולים.

יעל

הוא לקח ממני הכל, את כל מה שהיה לי!
הדמעות זולגות מעיניי ללא הרף.
בן זונה! הוא הרס לי את החיים!
אין לי אף אחד. אין לי פאקינג אף אחד! אפילו החברה היחידה שסמכתי עליה בגדה בי בסוף! הבן אדם היחיד שנתתי לו את הלב שלי זרק אותי לכלבים!
נשיפה רועדת נפלטה מפי יחד עם אנקת כאב וייאוש.
אני קמה מהמיטה בזהירות, מתעלמת מהכאב החד שבבטני והולכת לכיוון חדר השירותים.
אני מביטה במראה ונגעלת מעצמי. הפנים שלי חבולות והפנס בעין הפך לסגול, אם אני אגע בו עכשיו זה יכאב.
אני מורידה את חלוק בית החולים שמתחתיו אין שום פריט לבוש פרט לתחתון שחור. אני מביטה על הצלקת שבבטני התחתונה, רוב הנשים היו אומרות שזאת צלקת יפה בגלל שהיא נוצרה ממשהו טוב, אבל אני רק נגעלת. הייתי אמורה להסתכל על הצלקת הזאת בגאווה, אני מסתכל עליה בכעס. הייתי אמורה להגן על עצמי יותר.
אני מביטה על הצלקת שנשארה על יריכיי, הצלקת שהיפני מהחנות חיות עשה. לכל הצלקות האלה לוקה קשור. הוא הרס אותי.
אני לא מזהה את עצמי. זאת לא אני. הייתי חזקה, עכשיו אני האישה החלשה ביותר שהכרתי. והכל באשמתו, הוא גרם לכל זה.
אני שונאת אותו.
אני מאוכזבת מעצמי.

לוקה

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
במשך כל השעה האחרונה שברתי כל דבר שניתן לשבור באחוזה ויצאתי מדעתי.
אני יושב על הספה חסר כוחות ומביט על כל הזכוכיות השבורות סביבי. דם קרוש נמצא על מפרקי אצבעותי כתוצאה מקרב איגרוף שערכתי עם כל מראה שקיימת בבית.
הבן של ראש המאפיה בניו יורק נכנס לביתי, הייתי בטוח שכולם טסו חזרה היום בבוקר.
"מה אתה עושה כאן?!" אני שואל בעצבים, למה לעזאזל הוא חושב שהוא יכול להיכנס לי לבית ללא התראה מוקדמת?!
"תירגע. אתה רק מחפש על מי לכעוס." הוא צודק. "אנחנו צריכים לדבר. כולם יודעים על אבא שלך, ועל האישה שלך." הוא אומר ומתיישב על הספה לידי,
"מה אתה רוצה שאעשה עם המידע הזה?"
"כלום. כולנו שמחים שעשית את זה לאביך, הוא היה בן אדם נוראי."
"מה אתה רוצה ממני?"
"אני פה רק כדי לומר לך שגם אבא שלי היה ככה. הוא התאהב באחת מעובדות המשק בבית. אבא שלו לא הסכים שהם יהיו ביחד אז הוא ויתר עליה, אחר כך הוא מונה לקאפו והחזיר אותה אליו. סבא שלי לא יכל לומר לו מה לעשות אז הוא שתק. לפני שנה הוא הודה בפני אבי ואמר שהוא שמח שלא וויתר עליה, היא הביאה לו נכדים והוכיחה שהיא יותר טובה מכל אישה אחרת שיכלו לחתן אותו איתה." הוא אמר,
"אתה לא מבין. האישה שלי לא יכולה להביא ילדים לעולם! היא שוכבת כרגע בבית חולים והכל בגללי, בגלל שאני כל כך עיוור!" אני קם מהספה והולך בעצבים סביב עצמי,
"אבל עשית את הדבר הנכון. הצלת אותה והעלמת את האיום הכי גדול שהיה למערכת יחסים בניכם." הוא אומר בכנות,
"איום?! אני האיום הכי גדול שלנו! היא לא מוכנה להסתכל לכיוון שלי! היא נכנסה ללידה אבל החבר המזוין שלי, שדרך אגב סמכתי עליו, ירה לה שלושה קליעים לבטן! היא כמעט מתה לי בידיים!" אני צועק עליו מעמקי נשמתי,
"אז תלחם עליה! אתה קאפו לא רכיכה! לך אליה ותלחם בשבילה! אתה רק עומד פה ומתמסכן, זה לא מה שיחזיר אותה אליך!! הוא צועק עלי חזרה, אבל הוא צודק.
אני מעביר את ידי על פני ואז בשיערי, פאק!
"תגיד, לא הייתה לכם טיסה בבוקר?" אני שואל בבלבול ומעביר נושא.
"היפנים חיבלו לנו במטוס הפרטי, אנחנו נשאר פה כמה ימים."
"אתם מוזמנים לכאן מתי שתרצו."
"מה קרה? למה אתה נחמד?"
"אתה עזרת לי, אני צריך לעזור לך בחזרה." אני אומר לו בכנות. ניק, הבן של ראש המאפיה בניו יורק, יחסית נסבל לעומתהאחרים, חוץ מזה כדאי שאני אתחיל להתרגל אליו הוא הולך לארגן איתי הרבה מבצעים כשיהפוך לקאפו.
"אני עף מפה. תעשה מה שבא לך." אני אומר לו ויוצא מהאחוזה חזרה לבית החולים.