כתום דהוי

פרק 8

יעל

אני מתייפחת ובוכה ומתייפחת ובוכה עד שעיניי שורפות.
גופי נהיה חלש ואני נאבקת כדי להישאר ערה למרות שאין לי סיבה מוצדקת לרצות להישאר ערה. כבר אין לי על מה להגן מפני פגיעה.
עיניי מרפרפות על חלל החדר החשוך, דלת החדר פתוחה ומעט אור נכנס פנימה אך אין לי את היכולת להגיע אליה ולצאת להזעיק עזרה. וגם אם כן הייתי יכולה להגיע לשם, רוב הסיכויים שאחד החיילים של לוקה וטיילר היה יורה לי בראש מבלי לחשוב פעמיים. ככה זה במאפיה, קודם מבצעים ורק אז שואלים.
לפתע גוש פרווה גדול ושמנמן בצבץ בפתח החדר, לוֹקה?
לא חשבתי שהוא שמר אותה, הייתי בטוחה שהוא יעיף אותה לרחוב בשניה שהלכתי.
הוא התקרבה אליי ואפה הלח והקריר פגש את פניי. אני מושיטה יד כדי ללטף אותה מעט אך הכאב העצום בבטני מגביל את תנועותיי.
לוֹקה נשכבת לידי ופרוותה האפורה נצבעת בצבע אדום ארגמן.
החדר מרגיש קר מתמיד וזה גורם לי לחשוב על כך שכנראה חום גופי עלה בעקבות זיהום. לוֹקה  על חום גופי הגבוה ומתלכלכת עוד מהדם הנוזל מגופי.
עיניי מתחילות לשרוף מעייפות ועפעפיי מכבידים על הקושי לשמור על עיניי פתוחות אז אני משחררת. אין לי יותר מה להפסיד. אני מרפה. אני עושה את מה שבחיים לא העזתי לעשות, אני מוותרת.
ובאותו הרגע עיניי נעצמות ואני לא חשה יותר בכלום.

לוקה

הפעם האחרונה שראיתי את טיילר הייתה כשהוא הכניס בחורה שאיני מכיר לחדרו באחוזה. לטיילר ולאוריה יש חדרים באחוזה למרות שהם לא גרים כאן. אבל מי זאת? ולמה המניאק הזה השאיר אותי לבד עם החפירות של אבי?!
בן זונה.

☆

לאחר חצי שעה טיילר סוף סוף יוצא מחדרו ומתקדם לכיווני.
"מי זאת?" אני שואל אותו ברגע שהוא מגיע אליי,
"עזוב. היא לא צריכה להטריד אותך." טיילר מנסה להסביר את עצמו,
"מי זאת?!" אני מרים את קולי מעט אך לא מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של האורחים,
"היא זונה ששכחתי לבטל." הוא עונה לי אבל משום מה דבריו לא נשמעים לי אמינים.
"אתה לא מקצועי."
"הפכת לקאפו ואתה מתחיל להטיף לי מוסר?" טיילר שואל ואני מנסה להבין אם הוא ציני או שהוא באמת כועס.
"אני הולך. יש כמה אנשים במרתף שזקוקים לטיפול שלי." הוא אומר ונעלם כלא היה.

יעל

החדר קר מתמיד וראשי מסוחרר.
אני פוקחת את עיניי ותחושת הזמן שלי נעלמה.
לשונה המחוספסת של לוֹקה מלקקת את אפי וכל מגע קטן מרעיד את גופי בכאב.
נשימותיי הופכות רדודות ואפילו הפעולה הכה פשוטה הזאת הופכת קשה יותר.
קול צעדים נשמע קרב מחוץ לחדר והמחשבה היחידה שעוברת בראשי היא שאני מקווה שזה טיילר שהגיע לסיים את העבודה שלו, אין לי למה להישאר פה. הם הרסו את כל הטוב שהיה לי ולקחו ממני את מה שהיה הכי חשוב לי. את הדבר היחיד שהיה לנו חשוב.
קול הצעדים נשמע קרוב מתמיד ואני סוף סוף חושבת שזה מישהו שבא לגאול אותי מיסוריי אבל לאחר שניה קול הצעדים מתרחק ולא חוזר לאחור.
עיניי מוצפות בדמעות שגורמות להן לשרוף יותר ויותר, הדמעות זולגות במורד עיניי לכיוון רכתי ויוצרות שביל לח שאותו לוֹקה מלקקת, אני רוצה להרחיק אותה ממני אבל אני לא מסוגלת לזוז, אבל אולי הקרבה אליה תעשה לי טוב. לפי כל המחקרים שאבישג קראה ואז סיפרה לי עליהם, חתולים יכולים להפחית חרדות ולהרגיע, אולי אני באמת צריכה לשמור אותה קרוב אליי.

לוקה

לאן לעזאזל הוא נעלם שוב?!
פאק!
איפה טיילר?
אני לא אשרוד עוד שיחה שבה אבא שלי מזכיר בה את זה שאני צריך להתחתן עם סאצ'י!
"חברים, שקט בבקשה!" אבא שלי צועק לכל אורחי הבית, אלוהים אדירים.
"התכנסנו כאן היום כדי להכריז על הקאפו החדש של איטליה. הגיע הזמן שלי לפנות את הכיסא לבחור יותר צעיר, והנה זה קורה.
לוקה, בני הבחור והיחיד, היורש שלי, היום הוא יורש את מקומי. היום הוא תופס את כיסא הכבוד שמגיע לו. הוא מוכן לכל תרחיש והתכונן לכך כל חייו.
כמובן שאני אאמוד שם לצידו ואייעץ לו לגבי כל מה שאני חושב שהוא עושה שגוי." אבי אומר ואת המשפט האחרון הוא היה חייב להוסיף כדי להוריד ממעמדי.
"אז מהיום תכבדו אותו, כי הוא הקאפו החדש של איטליה!" אבי הוסיף בגאווה מזוייפת.
איפה טיילר לעזאזל?!
מחיאות כפיים נשמעו סביבי והגיעו מהאנשים החשובים בעולם כולו, אני מתקשה להאמין שהרגע לו חיכיתי הגיע.
הבעה רצינית וקפואה עולה על פני, אין כאן מקום לרגש.
חלק מהאנשים שלא בירכו אותי בתחילת האירוע מגיעים לברך אותי ברגע זה ואני מוקף מכל הכיוונים באנשי מאפיה חזקים שמסוגלים להרוג יותר מחצי עולם. אבל לכאן אני שייך.
איטליה שייכת לי.
אבי מעניק לי את הטבעת של הקאפו, הטבעת שמסמלת שהוא עוזב את תפקידו. עכשיו אני זה ששולט. אני עומד מעליו.

לאחר כמה דקות, שהאנשים מסביבי מרפים מעט מכל הברכות שהם נזכרו לברך, אני יורד למרתף במטרה לחפש את טיילר. הוא בטח מתעלל באיזה קורבן כדי להוציא עצבים.
אני עובר בין תאי העינויים ונכנס לכל אחד מהם כדי למצוא את טיילר. חלק מהתאים ריקים ובעלת מתאכסנים אויבים שאפילו אני מרחם עליהם בגלל מה שטיילר עושה להם.
אני נכנס לתא השביעי מתוך שמונת התאים ובתוכו אני מוצא את ביתו של היאקוזה, סאצ'י, אחותה של יעל. היא שוכבת בפינת החדר בתנוחת עובר וגופה רועד בהיסטריה, היא לבושה בתחתונים בלבד ומצמידה את ברכייה לחזה שלה ומסתירה בעזרתן את גופה הזעיר. אני מביט בגופה החצי ערום היא לא מישרת אליי את מבטה אך אני יכול להבין שהיא יודעת שאני נמצא בחדר בעקבות זה שגופה רועד באגרסיביות לעומת איך שרעד קודם לכן.
סאצ'י לא עשתה שום דבר רע, היא פשוט נולדה לבן אדם הלא נכון.

אני הולך לכיוון החדר השמיני והאחרון, אני פותח את הדלת בכוונה לנזוף בטיילר על כך שנטש אותי לבדי עם אבי המעיק אך טיילר לא נמצא בחדר. מה שכן נמצא בחדר מחשיך את עיניי וגורם לבטני להתהפך.