היא לא מחליטה מה אלבש אבל היא תמיד תגיד את דעתה,
היא מרשה לי לאכול אבל גורמת לי להרגיש כמו חזירה אחרי ביס אחד מעוגה,
היא אומרת שאני לא נפתחת אלייה אבל כשאני כן היא אומרת שזאת סתם תקופה,
שאני מבולבלת או שאני סתם מגזימה,
היא אומרת שאני חצופה וחסרת תודה אבל היא לא רואה כמה אני מנסה להיות הבת הכי טובה,
היא אומרת דברים כבדיחה אבל אני נשארת לבכות את עצמי לשינה אחרי אותם דברים שהיא אמרה,
היא מתנצלת רק כדיי שאני אתנצל בחזרה,
היא צועקת ולא נותנת לי להגן על עצמי אפילו בלחישה,
כשאני מרימה את קולי בכמה דציבלים היא אומרת שאני מגזימה,
היא משחקת לי במוח,
כל פעם שאנחנו רבות היא אומרת לי שאם אני כל כך סובלת אני יכולה לעבור לגור אצל אבי או פשוט למצוא בית חדש,
ובפעם האחרונה זה היה אפילו יותר מכוון למטרה,
היא אמרה "לכי לאיגי אולי שם לא תסבלי",
ובבוקר שלמחרת ברגע שקמתי אני שומעת צעקה "תארזי תיק, יש לך חמש דקות"...
לאחר כחמש דקות היה לי תיק גב ארוז לכיומיים או שלושה,
הייתי כבר לבושה,
ואז שאלתי "לאן?" והיא אמרה לי ללכת לדודים שלי שגרים באותו הבניין בטון הכי חסר רגשות ששמעתי בחיי,
באותו היום דודיי הלכו ליום כיף במוזיאון מדע,
לפניו הלכנו לאכול ארוחת בוקר הארומה ואחריו באיזה מסעדה,
כשחזרתי בערב היא פתחה את הדלת,
בהתה בי לכמה שניות והלכה,
אני כבר לא יודעת מה לעשות כי כל דבר תמיד יוצא לא נכון או לא מספיק טוב בשבילה,
אני כבר לא יודעת איך להתנהג כשאני לידה.
