היא לא שמחה,
היא שונאת את בית הספר,
היא שונאת את הגוף שלה,
היא שונאת את השיניים שלה,
היא שונאת את השפתיים שלה,
היא שונאת להישאר לבד,
ועדיין שונאת את עצמה,
אבל אתם בחיים לא תדעו את זה,
ובחיים גם לא תנחשו,
היא משחקת שמחה ואנרגטית בבית הספר,
אבל ראיתם רק את הגרסה המזויפת שלה,
רק את המשחק שהיא משחקת,
כל החיוכים והצחוק המזויף,
זה הכל אשליה,
זה הכל חיזיון,
זאת תחושה מוזרה...,
זאת הילדה הזאת, ה"אווטסיידרית",
השקטה, ה"חלשה",
זאת שבהפסקה היא קוראת ספר בכיתה,
שכשמציקים לה, היא לא אומרת דבר,
שכשצוחקים עליה, היא צוחקת איתם,
אבל אף אחד לא רואה אותה,
אף אחד לא יודע מי היא באמת,
אף אחד לא מקשיב לה,
ולאף אחד לא אכפת ממנה,
היא אוויר, היא אפילו לא קיימת,
היא זאת שבוכה בשקט בלילה,
שפורקת את היום לתוך הכרית,
שהלבישו עלייה "משקף שחור",
שכבר אין לה התלבטויות,
אם להיות או לא להיות,
היא כבר בחרה,
היא מחכה לרגע הנכון,
היא אוזרת אומץ..,
לאט לאט,
ועוד זמן מה,
היא כבר לא תגיע לכיתה,
היא לא תשב בפינה האחורית בכל יום...בוכה,
היא בחרה...היא תקיים.
