אני יושבת בכיתה,
לאחר שעוד משפטים נזרקים אליי,
כאילו שאני פח אשפה,
אני מגרדת את מפרק ידי,
בתהיה על קיומי,
אני מוטרדת מהמחשבות הפולשניות שבראשי,
אני שוקעת באגם של קולות,
אני טובעת לאט לאט,
אני מבינה ששיקרו אותי,
שהקראש שלי שיקרה אותי,
אני יושבת פה, חברתי לא מבינה מה קורה,
אז ממשיכה לרקוד לשירי הקייפופ האהובים עלינו,
אבל איני רוקדת איתה,
אני פשוט יושבת פה ושופכת את רגשותיי על הדף,
פורקת את הצחוק והבוז שאני אוגרת לאט לאט,
ואגרתי במשך שנים,
אבל עדיין אם תשאלו אותי איך אני,
תשובתי האוטומטית תצא בשנייה ובטבעיות,
לנראה,
ותהיה "אני בסדר, איך את.ה?",
אבל כמובן ששיקרתי,
ואתם אפילו לא רואים את זה מתחת לחיוכי המזויף.
