הצד השני

פרק שני

המפגש אתמול הסתיים במהרה, כשנזכרנו שיש לנו הרבה מבחנים ללמוד אליהם.
בא לי ככ להפגש עם המוסקטרים, בלי לסיים כרגיל בזה שנזכרנו שיש מבחן להתכונן אליו. לאחרונה מעמיסים עלינו הרבה יותר מדי בבית הספר.
ולמרות שכבר עברתי על רוב הסיכומים האחרונים אז היום שלי די פנוי, אין לי כוח שוב לתרץ לאמא, או לצאת מהחדר-אחד מהשניים, כנראה שניהם.
אין לי כוח לתרץ לאמא שלי לאן אני הולכת, כי אין לה שמץ מי החברים שלי, מין הסתם, אבל אני לא יכולה להאשים את אמא שלי בזה, כי הרי מי זו הפחדנית שלא מספרת לה? אני.
אני פשוט רוצה להיות אחרת, "נורמלית" שנמשכת אל בנים.

כמה ניסיתי להתחבר לבנות. בסוף תמר היא היחידה שהסכימה להכיר אותי, אבל זה שווה את זה כי היא חברה טובה, ותומכת.
שנים שלא היו לי חברים בגלל זה. זה לא שהייתי מוחרמת, אבל לא פנו אלי או היו איתי, עד שהכרתי את תמר. זה לא שלא רציתי להסתובב עם הבנים, פחדתי שיעלו עליי, שיגלו את הסוד הקטן שלי..זה שבאשמתו אני שונאת את עצמי, זה שבאשמתו לנצח אני אסתיר חצי מהחיים שלי, אם יהיה משהו אחרי החצי הזה.

את רביעיית המוסקטרים בחבורה אני משתפת בהכל (חוץ מבסוד הקטנטן שלי, אם זה עדיין נחשב הכל), והם תמיד משתפים אותי.
לרן יש בית ענק עם מרפסת מרווחת שיוצאת מהחדר שלו ושם לרוב אנחנו נפגשים ומבלים את המפגשים שלנו.
גם לבנים אני משקרת, מאז שאני מכירה אותם בערך, הם חושבים שאמא שלי יודעת שאני באה אליהם, הם חושבים שאני משתפת אותם בהכל, הם לא יודעים שלא ביטלתי את המפגש שלנו בגלל שאני צריכה להתכונן לאיזה מבחן מפגר אלה כדי לקנות לק שחור מטומטם שאני בכלל לא יכולה להשתמש בו כי אם ייראו אותי איתו הלך עליי ועל כל החיים בדיחה שלי. הם לא מכירים אותי כזו שקרנית, והם גם לא יכולים להכיר אותי כזו, כי החיים שלי הם שקר, אני עובדת עליהם בפרצוף.