הצד השני

פרק עשרים ושלוש

שמעתי כמה צעדים מתקרבים אליי.
הסתובבתי לאחור וראיתי את הילדה עם הנמשים שזורחים למרות שהשמש לא כזו חזקה, אפילו כמעט בלתי נראית.
"היי תמר" אמרתי ומיד עלה על פני חיוך מההרגשה שאני כבר לא לבד.
עם המוסקטרים וגיל הכל מסתבך, אני מרגישה ככ מזויפת לידם.
כרגע רק הייתי צריכה את הנוכחות של תמר.
את האופטימיות שלה.
את מה שהיא מביאה איתה, שרק היא מביאה.
"היי" היא אמרה ונראתה מודאגת, כנראה ממראה פניי, שרק עכשיו נזכרתי שכנראה נראות כאילו בכיתי הרבה זמן..
"את בסדר?"
"כן"
"לא, אני מתכוונת..באמת. את באמת בסדר? אני לא רוצה שתשקרי לי"
ראיתי משהו לא מוכר בפניה.
משהו שגרם לי לרצות להיות כנה לרגע. לעלות טיפה מהמחילה שלי ולראות טיפה מהעולם.
"לא" עניתי. משהו דגדג לי בלב. משהו טוב.
היא הביטה בי וחיכה.
"האמת היא שאני לא בסדר כבר הרבה זמן" עניתי ונאנחתי בשקט.
רק התחלתי וכבר הדמעות מדגדגות אותי בקצה עיני.
עצמתי את עיני בניסיון לעצור אותן.
"את רוצה לשתף אותי?" היא אמרה במתיקות מוזרה.
נתתי לדמעה קטנה לברוח ומיד ניגבתי את עיני, מה שלא ממש עזר, כי הדמעות המשיכו לזלוג ללא שליטה.
בכיתי ככה כמה דקות טובות, הרגשתי משוחררת.
לא שמה על אף אחד.
מעולם לא נראילי נתתי לעצמי פשוט לבכות ליד חברים. או אנשים שהם לא אמא שלי.
הרגשתי שאני ככ סומכת על תמר ברגע הזה.
"אני צריכה לספר לך הרבה דברים" מאיפה הבאתי את זה? אני מופתעת מעצמי, לטובה.
"אני מקשיבה"
"אבל זה ארוך" אמרתי למרות שידעתי שאם נכנסתי לזה, היא לא תעזוב אותי בשקט עם כמה שאנסה.
"יש לי את כל הזמן שבעולם"
ניסיתי למצוא מילים הרבה זמן.
אבל היא חיכתה.
אני שמחה שהיא דאגה לי, זה נחמד לחשוב על זה.
היא הביטה בי בעיניה הירוקות והיפות שלה עם השתקפות השמש שבצבצה חלושות, וכבר התחילה לשקוע, כאילו שיש את כל הזמן שבעולם.
היא נתנה לי תחושת ביטחון. אז סיפרתי לה. הכל. את כל האמת שהייתה קלואה בתוכי יותר מדי זמן.
מהשיתוקי שינה, ועד לאבא שלי, ועד למה שקרה עם גיל, ועד ליציאה מהארון, הכל.
היא לא אמרה מילה ולא קטעה אותי פעם אחת, פשוט הקשיבה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו הרגע. שיקשיבו לי. למה שיש לי להגיד. ויש לי הרבה.
אני לא יודעת כמה זמן זה לקח, אבל השמש כבר שקעה בלי ששמתי לב.
אבל לא היה לי אשכרה איכפת.
היא חיבקה אותי והמגע שלה היה נעים ומלטף.
שוב. בדיוק מה שהייתי צריכה באותו הרגע.
הרגשתי את פעימות ליבה על חזי והרגשתי הכי משוחררת שהרגשתי לאחרונה, אפילו אולי אי פעם.
בפעם הראשונה זה להרבה זמן, הרגשתי שעליתי קצת, אפילו שזה ממש ממש קצת, מהבור שלי, ונשמתי קצת אוויר.
ואהבתי את זה. אהבתי להרגיש חופשיה. מאושרת.
החיוך שלי לא הצליח לרדת מהפנים והבריזה הקלה הייתה הדבר הכי נעים ומלטף שיש. שיערי התנופף ברוח ורק כשפקחתי את עיני נזכרתי שאנחנו עדיין מחובקות, והרפיתי ממנה.
הרפיתי ממנה לפני שניה אחרי שהיינו מלא זמן מחובקות, למה אני מרגישה שאני צריכה את זה עוד?

הים כבר התרוקן מכלל האנשים והיה כיף פשוט לשבת שם, בשקט, לבד.
"את רוצה לנסות משהו?" היא שאלה
"מה?"
"בואי" היא נתנה לי את ידיה, עזרה לי לקום והובילה אותי אחריה בריצה קלה אל סף המים.
היא הורידה נעליים ועשיתי כמוה.
התקדמנו משולבות ידיים אל כיוון המים וטבלנו את רגלינו.
השמים האדומים וורודים היו יפים ככ.
"תצעקי"
"מה?" שאלתי בבלבול
"תספרי לים את כל מה ששמרת עד עכשיו. תצעקי לו את זה. תספרי לו את הכל."
עשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה. צעקתי לו את כל מה שרציתי. שרפתי הכל. שמתי זין על כולם. למי פאקינג איכפת?! למי איכפת מה יחשבו עליי?! למי איכפת מה יגידו?! לא לי.
היא צעקה איתי ושיערה הג'ינג'י התנופף ברוח הקרירה.

דאם. אני מרגישה כמו שלא הרגשתי בחיים שלי.
משוחררת. רצויה. כאילו כלום לא קרה מעולם. לא שמה פס על אף אחד.
אני אוהבת את זה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
-מוזיקת מתח כי בא לי-
אתם חושבים על מה שאני חושבת..?
ריי ותמר יהיו שיפ חדש..?
טם טם טם‼️
אם אהבתם וגם אם לא ויש לכם היערות או טיפים שימו כוכב ותגובה זה עוזר ומשמח כל פעם מחדש💖
אה ועכשיו עלה הפרק יותר מוקדם מפעמים קודמות אבל לא מבטיחה שזה ימשיך ככה זה תלוי בזמן שלוקח לי לכתוב✨

תודה על כל התמיכה וההערכה ועל כמעט 100 הצבעות על הספר!!
זהו ביי פיפולים🌙