הצד השני

פרק עשרים ואחת

שימו ❤️ הפרק היום יהיה פרק ספיישל מנקודת המבט של גיל🙃✨

---

הסתכלתי מהצד על ריי.
מי שלא מכיר אותה טוב לא יראה את מה שאני רואה..עובר עליה משהו מעל כל הלימודים.
כל כך בא לי רק לשאול אותה אם היא בסדר, רק להיות שם בשבילה, אבל היא בטוח כבר לא סומכת עליי, לא כמו פעם, אם בכלל.
אני ראיתי מעבר לפנים היפות שלה.
מעבר לגוף המחוטב בצורה מושלמת שלה.
שיט, לא, דפוק. היא לסבית. אני לא מעניין אותה.
הצצתי לרגע לריי וראיתי שהיא מסתכלת לעבר התקרה בחולמנות רק שלה.
"עוד 15 דקות לסיום"
פאק. אני ממש לא קרוב לסיום..
הסתכלתי עליה שוב, הנחתי את העט לרגע, כאילו שאם אתמקד בה מספיק, אוכל להבין סוף-סוף מה בדיוק עובר עליה.
היא נראית כאילו היא במקום אחר, מרוחקת לחלוטין מכל מה שמסביב. אולי זה מה שהופך אותה לכל כך מעניינת-המסתוריות הזו, המבט האבוד הזה שצף מבלי שאף אחד שם לב, חוץ ממני.

אני חייב להפסיק לחשוב עליה. זה לא משנה. לא חשוב מה אני מרגיש, זה ברור שאני לא חלק מהעולם שלה עכשיו.
אולי לא באמת הייתי אי פעם.

הבטתי בשעון-עוד 10 דקות למבחן. למה אני בכלל מבזבז את הזמן בלחשוב עליה? יש לי מבחן לסיים, אבל המוח שלי מסרב להרפות ממנה. אני בטח נשמע דפוק, אבל זה מרגיש כאילו היא נמשכת ממני יותר ויותר, וכל הזמן הזה אני מתאמץ שלא להיפגע מהמרחק שהיא יוצרת.
ויכול גם להיות, שהמרחק הזה תמיד היה שם.
יכול להיות שאני רוצה את המרחק הזה, או פשוט מסרב להאמין שאני צריך אותה.

פתאום ריי זזה.
מורידה את המבט מהתקרה ומבטינו מצטלבים. אבל אני ממהר להסתובב חזרה, היא לא צריכה אותי. היא פשוט לא. אני חייב להתחיל לקלוט את זה.
אבל גם לא מגיע לה שאתעלם ממנה ככה.
מה היא עשתה לי?!

היא נראית כל כך לבד. וכמה שהיא הצליחה לעצבן אותי  ולשבור אותי לאחרונה, זה לא משנה–היא עדיין ריי. עדיין מישהי שאני מוכן להיות שם בשבילה, אני לא יודע מה היא עוברת, אבל אני צריך אותה. והנה אני מודה, אמנם בפני עצמי, אבל אפילו זה קשה.
אני. צריך. אותה.

חזרתי למבחן, מנסה להתרכז, אבל המילים מרקדות לי מול העיניים.
אולי זה בכלל לא משנה מה אני ארשום פה. זה לא משנה את מה שאני מרגיש, את מה שלא העזתי להגיד לה. איך אפשר בכלל לומר לה את זה עכשיו, כשאני יודע שהיא בחיים שלה, לגמרי במקום אחר?

הצלצול של סוף השיעור הקפיץ אותי ואני קולט שהציון שלי שוב חוזר לרצפה.
אני רואה את ריי נעמדת במהירות, מכניסה את הדברים לתיק שלה בתנועות מהירות וחדות, כאילו שהיא רק רוצה לברוח. כשאני חושב על זה, ככה היא מתנהגת כבר תקופה-בורחת, לא עוצרת. זה לא רק העניין הזה ביני לבינה, אני רואה את זה בעיניים שלה. יש בה עצב שהיא מסתירה, והיא לא נותנת לאף אחד להתקרב מספיק כדי להבחין בו.

בכל זאת, אני קם וניגש אליה לפני שהיא יוצאת מהכיתה. "ריי," אני קורא לה, אולי טיפה יותר מדי חזק. היא עוצרת, נושמת עמוק, ואז מסתובבת אליי. "מה?" היא שואלת במבט מופתע, אני לא בטוח אם מופתעת לטובה או לא.
היא מסתכלת עליי במבט עייף, כבוי כזה. העיניים שלה נראות כמו סערה שמוסתרת מתחת לחיוך התמידי שלה.

"את... את בסדר?" אני מוצא את עצמי איכשהו שואל.
לא, דפוק, זה לא המילים הנכונות. למה שאלתי את זה?!

היא מתבוננת בי לרגע, ואז עיניה מתרככות לרגע אחד, כאילו כמעט רצתה להגיד משהו אמיתי. אבל בדיוק כשאני חושב שאולי היא תשתף אותי, היא מנערת את ראשה, מחייכת חיוך מאולץ, ואומרת בקול חלול, "אני בסדר. באמת. הכול טוב."

אנחנו נשארים רגע בשתיקה. לא יודע אם לנסות לשאול שוב, או פשוט לוותר.
אבל אז, היא ממלמלת, כמעט בלחישה, "אתה לא באמת מבין, נכון? כמה דברים יכולים להתפרק בבת אחת." ואז היא הולכת, משאירה אותי עם כל השאלות שלא קיבלו מענה, עם כל התחושות שתלויות באוויר, כאילו ריחפה איזו אמת מרה בינינו, אמת שאף אחד מאיתנו לא מסוגל להכיל באמת.

אני עומד שם, נושם נשימה עמוקה כאילו זו הנשימה הראשונה שלי זה לשנה האחרונה. היא מתרחקת במסדרון, ואני מבין שבאמת אין לי מושג מה היא עוברת, ושאולי לעולם לא אדע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לא יכלתי להשאיר את גיל הדמות הרעה😭😭
אבל יאי חזרתי לאהוב אותו🤟🏼✨
חתולללל
מיאוווווו
בייייי