אימה של איימי השתגעה. וזה בלשון המעטה. לאחר השיחה עם המורה של סופי, מר סוויני, היא התקשרה למשטרה, ודיברה איתם במשך שעה בערך עד שהם הסכימו להוציא יחידה של כמה אנשים ולחפש.
היא גם התקשרה לסופי המון פעמים, ובכל פעם הגיעה למענה הקולי.
גם איימי הייתה לחוצה, אבל לא כמו אימה. היא הייתה בטוחה שסופי תחזור לבסוף, שזה כמו כל המוזרויות שלה. רק אחרי שעברו שעות היא הבינה שמשהו באמת לא בסדר.
בין כל המחשבות, היא שמעה את אימה, שדיברה שוב עם המשטרה.
"מה זאת אומרת, אתם לא מוצאים אותה? היא רק ילדה, היא לא יכולה להיעלם סתם ככה."
במשך דקה הייתה שתיקה, ואז אימה המשיכה. "אז תוציאו צוו חיפוש, תדווחו שהיא נעלמה!"
איימי ראתה את אימה מתהלכת הלוך ושוב, לא רחוק מדי כדי לא להתרחק מהטלפון.
"אני לא אחכה ארבעים ושמונה שעות בשביל זה! היא נעדרת, תוציאו צוו חיפוש!"
הייתה שתיקה במשך כמה דקות, ואז אימה החזירה את הטלפון לשפופרת.
היא התהלכה בזעם ברחבי החדר שוב ושוב ומלמלה לעצמה בכעס.
בדיוק אז דלת הבית נפתחה וסופי נכנסה פנימה.
כשאימה ראתה אותה, היא רצה ישר אליה והחלה להטיף לה.
איימי הקשיבה מהצד וחייכה בשעשוע. היא אהבה לראות את סופי מסתבכת. זה הזכיר לה שגם סופי לא כזאת מושלמת.
בזמן כל הטפות המוסר של אימה לסופי, סופי ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה שהיא מצטערת, ושזה לא יקרה שוב. איימי ידעה שאלו מילים ריקות, הבטחות ריקות - שכן היא עצמה אמרה זאת פעמים רבות.
היא שמעה את סופי מסבירה לאימה מה קרה - משהו על זה שהיא ראתה איזה איש שקרא עליה בעיתון, שהוא דיבר איתה על זה והטריד אותה אז היא נבהלה וברחה - והיא ראתה איך במשך הסיפור פניה של אימן התרככו, התמלאו ברחמים.
"אני מצטערת, מתוקה שלי.." היא אמרה לבסוף.
היא שמעה את סופי ממלמלת שגם היא מצטערת.
איימי עלתה לחדרה. למטה, סופי ואימה עוד המשיכו לדבר, אבל לאיימי נמאס להקשיב.
היא הדליקה את הטלוויזיה בחדרה, ונכנסה אל ערוץ הפנטזיה. שידרו עכשיו הארי פוטר - האסיר מאזקבאן.
איימי ראתה את כל הסרטים, המון פעמים. אבל זה בחיים לא עצר אותה מלראות אותם שוב. ושוב. ושוב.
היא הכי אהבה את הסרט הרביעי - זו לא הייתה דעה פופולרית במיוחד, הרוב הכי אהבו את השביעי.
אבל בסרט הרביעי היה את טורניר הקוסמים המשולש, וזה מה שלדעתה הפך אותו להכי טוב.
בעוד היא רואה הארי פוטר, היא שמעה את אימה קוראת לה מלמעלה. "איימי! ארוחת ערב!"
איימי סגרה את הטלוויזיה וצעקה לה חזרה. "כבר באה!"
היא ירדה במדרגות והתיישבה בכיסאה, במקומה הקבוע.
היא ראתה את אביה, ויל, נושק לסופי על הראש. "מה שלום הסויה שלי?" הוא חייך, אבל סופי רק הזעיפה פנים.
"סופי, היום תורך לערוך את השולחן." אמרה אימה.
"כן, סויה. תתחילי לזוז." הקניטה אותה איימי.
אבל סופי לא זזה. היא החזיקה בסכו"ם במשך כמה דקות, ולאחר מכן הוא נפל מידיה אל השולחן, בקול קרקוש.
"קרה משהו?" שאלה אותה אימן.
"לא, כלום." אמרה סופי. היא סיימה לערוך את השולחן ושקעה בכיסאה, אך מבטה היה נעוץ בצלחתה ולא זז משם במשך כמה דקות, והיא התחילה להתנשף.
"את בסדר, סויה?" שאל אביהן.
"יש לי קצת סחרחורת, בטח בגלל העשן." היא אמרה. "אפשר ללכת לנוח?"
אוקיי, היא באמת התנהגה מוזר.
מה קרה לה?
היא אף פעם לא פספסה ארוחה, בטח שלא כשמגישים את האוכל שהיא הכי אוהבת - פטוצ׳יני.
"אני חושבת שאת צריכה לאכול קודם." אמרה אימה, וסופי לא התנגדה. היא התיישבה, והם התחילו לאכול.
איימי אכלה במהירות. היא הייתה די רעבה, מכיוון שלא אכלה מאז בית הספר.
סופי, לעומתה, נראתה כאילו היא מכריחה את עצמה לאכול, וכשאביהן הניח את המזלג - הסמל הרשמי בבית משפחת פוסטר לכך שהארוחה נגמרה - סופי קמה מיד, ועלתה ישירות לחדרה.
מה שלא קרה לסופי בזמן שנעדרה, או מה שהאיש הזה לא אמר לה, זה בטח היה משמעותי בשבילה.
אף אחד, ושם דבר, אף פעם לא גרם לה להתנהג ככה.
ואיימי התחילה לחשוד שסופי לא מספרת הכל.
מה קרה לה שם?
YOU ARE READING
מהצד השני
Fantasyטוב. אז כולנו מכירים את הספר שומרת הערים האבודות. הסיפור הזה זה בעצם שה"ה מנקודת מבטה של איימי. ***רוב הסיפור מתרחש בתקופת הזמן של ספר 6, כי שם היו הקטעים של איימי בערים האבודות לא כל הפרטים היא מדויקים לפי הספר, אבל לא נורא. תהנו🫶
