מהצד השני

פרק 13

השתררה דממה.
"זוכרת אותי?" סופי פלטה בסוף.
נטלי רעדה, פעורת עיניים, והנהנה באיטיות.
פרצופה של סופי היה מסובך להבנה. כאילו היא שמחה שנטלי זוכרת אותה, אבל לא שמחה.
אבל משהו לא היה נכון. סופי.. סופי לא.. לא הייתה אמורה להיות כאן. לא?
"אני לא מבינה." היא אמרה, משפשפת את עיניה. "את... לא אמורה להיות כאן."
סופי נראתה כאילו היא יודעת משהו שנטלי לא יודעת. זה עיצבן אותה מעט.
"תקשיבי, איימי-"
איימי?
"זה לא השם שלי!"  צעקה נטלי. זה פשוט נפלט לה.
אבל רגע..
"נכון, התכוונתי-"
"חכי רגע!" אמרה נטלי. היא חזרה כמה פעמים על השם ללא קול, רק עם שפתיה. איימי. איימי. איימי. זה היה מוכר כל כך. איימי. "זה כן השם שלי, נכון? איימי... איימי פוסטר? אני... איימי פוסטר?"
סופי רק הנהנה. אז...
"אז מי זו נטלי פרידמן?"
"זו... גם את." אמרה סופי.
נטלי - איימי - נאנחה והצמידה את אצבעותיה לרקותיה. היא נטלי.. אבל היא איימי. איימי נשמע נכון יותר. נטלי נשמע שגוי.
"אני יודעת שזה מאוד מבלבל," אמרה סופי. "אני מבטיחה שאסביר לך, אבל-"
"לא עכשיו." קול עם מבטא מוזר סיים את המשפט במקומה. סופי נרתעה לאחור, ואיימי רק עכשיו שמה לב באמת לשני הנערים שעמדו מאחורי סופי.
היא נרתעה אוטומטית, נסוגה אחורה. "מי אתם?"
"זה פיץ," אמרה סופי והצביעה על הנער עם השיער החום הכהה והעיניים בצבע טורקיז. העיניים האלה הבזיקו בזמן ששלח לה חיוך. זה לא הרגיע אותה. "וזה קיף."
הנער הבלונדיני עם העיניים הכחולות - קיף - שלח אליה חיוך זחוח, והחליק לאחור את שערו, משאיר אותו פרוע ומבולגן, אך בכל זאת יפה איכשהו. "אל תדאגי - כולנו משתייכים למועדון המעריצים של פוסטר." אמר.
איימי צעדה עוד צעד אחורה, מבוהלת.
"הם חברים שלי," הבהירה סופי כשראתה את איימי צועדת לאחור. "את יכולה לבטוח בהם."
אבל..
"אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה לבטוח בך." אמרה איימי. היא צמצמה את עיניה והתבוננה בבגדיהם המוזרים. סופי לבשה מעין טוניקה בצבע סגול צמוד, טייטס שחורים, מגפיים וכפפות שחורות וארוכות. פיץ וקיף לבשו טוניקות ומכנסיים.
הלבוש של שלושתם נראה שונה לגמרי ממה שאיימי לבשה - ג׳ינס וחולצת טארדיס.
"הרי בטחת בנו כדי לצאת מהמחבוא." אמר קיף. הוא הצביע על דלת הארון, שעדיין הייתה פתוחה.
איימי פנתה בחזרה לשם. מרבית בגדיה היו מונחים עכשיו בערימה על התחתית, בגלל שהתחבאה שם.
זה לא היה מדויק, מה שקיף אמר. כשיצאה ממחבואה, היא לא חשבה על מה יקרה ואת מה תפגוש, היא רק חשבה על זה שהם יודעים על הוריה, ושיכול להיות שיעזרו להחזיר אותם.
זו הייתה טעות. היא הייתה צריכה לחשוב יותר לעומק. היא עדיין לא הייתה רגועה.
"יצאתי רק בגלל ששמעתי אתכם אומרים שתחזירו את ההורים שלי," אמרה. היא פנתה עכשיו אל סופי. "את באמת יכולה למצוא את אמא ואבא?" לחשה. היא באמת קיוותה שסופי תגיד משהו בסגנון של, "ברור שכן! נמצא אותם תוך שניות והכל יחזור להיות טוב ורגיל!"
אבל היא ידעה שזה לא מה שהיא תאמר.
סופי לא ענתה לה, וקיף אחז בידה, שרעדה, ואמר. "אנחנו נחזיר אותם בשלום. מבטיח."
זה לא היה מה שאיימי רצתה לשמוע, אבל זה היה משהו.
היא כל כך קיוותה שזה נכון, ובכל זאת, בתוך תוכה, היא לא באמת האמינה בזה. סופי פשוט נראתה כל כך מיואשת. עד כדי כך שאיימי לא הייתה בטוחה אם קיף כיוון את ההבטחה אל סופי או אל איימי. או שאולי אל שתיהן.
סופי פנתה שוב אל איימי, והיא שמה לב שכעת היא וקיף החזיקו ידיים. "יעזור לנו אם תספרי כל מה שאת יכולה על האנשים שלקחו את אמא ואבא." היא אמרה.
איימי חיבקה את בטנה. "אני לא זוכרת הרבה," לחשה. "אבא עזר לי עם שיעורי הבית ופתאום שמענו קולות מוזרים מלמטה. הוא אמר לי להיות בשקט והלך לראות מה קורה שם, אבל אני התגנבתי החוצה אל המדרגות ו..." איימי בלעה את רוקה. "ראיתי ארבעה אנשים בסלון בגלימות שחורות עם עיניים לבנות מפחידות כאלה על השרוולים. אמא שכבה מעולפת על הכתפיים של אחד מהם, והשני הצמיד סמרטוט בד לפה של אבא. רציתי לרוץ למטה ולעזור, אבל הם היו רבים כל כך. ואבא הפסיק לזוז אחרי כמה שניות. חשבתי לזחול לטלפון כדי לצלצל למשטרה, אבל שמעתי אותם אומרים משהו על חיפוש בשאר הבית, אז נכנסתי לתוך הארון הקרוב ביותר והתחבאתי בין הבגדים."
סופי נרעדה. "ראית את הפנים של מישהו מהם?" שאלה.
"היו להם ברדסים על הראש כל הזמן. אבל אחד מהם..." איימי הפסיקה. הם לא יאמינו לה. למה שהם יאמינו לה כשהיא תאמר שאחד מהם פשוט נעלם כל שנייה? זה לא נשמע הגיוני. איימי בקושי האמינה בזה.
"אחד מהם, מה?" דחקה בה סופי.
"אתם לא תאמינו לי." אמרה איימי.
"נסי אותנו," אמר קיף. "יפתיע אותך לראות למה אנחנו יכולים להאמין אחרי שבילינו עם זאת." הוא נעץ מרפק בעדינות בצלעותיה של סופי. איימי כבר הבינה שהוא מנסה להפיג את המתח. זה לא ממש הצליח לו.
אם כבר, זה רק הלחיץ אותה עוד יותר. מה כבר עברו?
ובכל זאת, היא מצאה את עצמה לוחשת, "אחד הבחורים כל הזמן נעלם, איכשהו. זה נראה כמו הבזקים מהירים, הוא נראה ולא נראה, שוב ושוב." היא ניסתה להסביר בצורה הכי ברורה שיכלה.
פיץ מלמל משהו בשקט. "זה היה אלוואר."
"אתם מכירים אותו?" שאלה איימי.
"הוא עשה הרבה דברים איומים." אמרה סופי. היא שלחה אל פיץ מבט כלשהו, איימי לא ממש הבינה איזה. היא החליטה להתעלם.
"איך הוא נעלם ככה?" לחשה. "זה נראה כמעט כמו..."
"קסם?" ניחשה סופי בחיוך עצוב. "גם אני חשבתי ככה בפעם הראשונה שראיתי את זה. אבל הוא מה שאנחנו קוראים לו 'מתפוגג'. הוא בסך הכל מתעל את האור."
איימי חשבה קצת ולבסוף החליטה לשאול. היא רצתה תשובות. "ומה הקטע הזה של קריאת המחשבות?" שאלה. "בזמן שהם ערכו חיפוש בבית, אחד מהם אמר שהוא מנסה לשמוע מחשבות קרובות, אז ליתר ביטחון חשבתי על חושך ושקט."
"זה היה חכם מאוד מצידך." אמרה סופי.
איימי משכב בכתפיה. "ראיתי הרבה סרטים. אבל... הוא באמת מסוגל לקרוא מחשבות?"
"אם זה היה טלפת," אמר פיץ, "אז זה כנראה גת׳ן."
איימי החווירה. כל זה אמיתי?
היה נראה שלשם יש משמעות כלשהי על סופי, כי לשנייה היא נראתה כאילו איבדה ריכוז ולא הייתה ממש איתם, ואז היא נשמה עמוק ונרגעה.
היה נראה שגם קיף שם לב, כי הוא שאל, "את בסדר?" והידק את אחיזתו בידה.
אחרי שנייה איימי הבינה שהוא מדבר גם אליה.
היא הוציאה הכל החוצה. "שום דבר מכל זה לא אמור להיות אמיתי," לחשה. "הדברים האלה שאתם מספרים לי. השמות המוזרים האלה שאתם אומרים. אמא ואבא שנחטפו. ואז את מופיעה כאן משום מקום ואני מרגישה כאילו... כאילו היית צריכה להיות כאן כל הזמן. ועכשיו השם שלי נשמע לי לא בסדר. והבית הזה לא בסדר. הכל לא בסדר."
היה נראה שסופי היססה לרגע על משהו, אבל אז היא נעמדה לצידה של איימי וכרכה את זרועותיה סביב כתפיה, מחבקת אותה.
איימי זכרה במעורפל שכשהיו יחד כשהיו קטנות הן לא הרבו להתחבק, ויותר רבו.
אבל הפעם, הייתה לזה תחושה טובה. מרגיעה, איכשהו. היא החזירה לה חיבוק.
"איפה היית, סופי? ואיך הכרת את האנשים המפחידים האלה?"
סופי נאנחה. "זה סיפור ארוך ומסובך מאוד שאני צריכה לספר לך. אבל כרגע אנחנו צריכות להתמקד בלמצוא את אמא ואבא, בסדר? שמעת עוד משהו שיכול לעזור?"
איימי היססה. אבל בעצם... היה עוד משהו אחד.
"הכל קרה כל כך מהר, אז קשה לי לזכור, אבל נראה לי שאחד מהם אמר, 'בואו נגלה מדוע הברבור השחור בחר בהם'."
סופי החליפה מבטים עם פיץ וקיף.
"אני מבינה שאתם יודעים מה זה אומר?" אמרה איימי.
היא רצתה לשאול על זה, אבל כבר לא היה לה כוחות.
היא שקעה במחשבות, ראשה כאב מכל המידע, והיא ידעה שיהיה עוד אחר כך. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה.
ומסתבר, שהיא גם לא הייתה צריכה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר, אבל מתישהו, היא הריחה ריח מתקתק - ריח שעשה לה דז׳ה וו, אבל היא לא הייתה בטוחה בגלל מה - והכל התחיל להחשיך ולהיעלם.
ההבדל היה שהפעם, היא לא התנגדה. היה לה כל כך קשה, והיא רק רצתה לנוח, ואולי אפילו לא לקום לעולם, כדי לא לחיות במציאות הזו.
אבל היא ידעה שהיא תחזור למציאות, ולכן כעת, היא הניחה לה, מקווה שזה יימשך זמן רב.
וכשהכל סוף סוף נעלם והחשיך, איימי הודתה לשקט.
——
לקח קצת זמן, אבל לא נורא. מקווה שתסלחו לי.
מה אתם חושבים??