איימי כבר הבינה מה היה מוזר לה בליבי. היא הייתה מוכרת. מאיפשהו. אבל היא לא הזכירה את זה. לא היו לה כוחות יותר. היא רק רצתה לגמור עם זה. לנוח. לעכל הכל. זה היה כל כך הרבה. יותר מדי. זה העמיס על מוחה, על גופה. והיא הייתה חייבת לתת לזה זמן לשקוע. היא הרגישה כל כך חסרת אונים, כל כך מבולבלת, כל כך... שבורה.
היא לא ידעה כלום.
היא כבר לא הייתה בטוחה בכלום.
אפילו לא בשמה.
הכל נראה כל כך... כל כך מרוחק.
היא הרגישה כאילו לקחו את כל מה שלמדה במשך כל חייה וזרקו אותו לפח.
כל מה שחשבה לאמיתי, הוא שקר.
חייה הם שקר. חיים שברגע זה התנפצו לרסיסים, לפחות מבחינתה.
מליון שאלות התרוצצו בראשה, אבל רק אחת הייתה באמת חשובה - מי היא?
אבל אפילו את זה היא כבר לא ידעה.
כל העולם שלה התנפץ לרסיסים, וכעת, עליה לחבר אותו מחדש.
היא צריכה לבנות את עולמה מחדש. עולם אחר לגמרי, חדש לגמרי, ואולי, בתקווה, גם טוב יותר.
אבל זו הייתה רק תקווה. היא לא ציפתה לכלום. ציפיות מביאות רק לאכזבות. ואיימי לא רצתה יותר להתאכזב.
היא עברה איכשהו את הסיור בביתם של קווינלין וליבי - יש להם בית ענק. לכל האלפים יש. ומסתבר גם שכל האלפים עשירים. כמו שהיא אמרה קודם, הרבה לעכל - ועכשיו היא שכבה במיטתה, יחד עם ווטסון ומרטי. בידה היא אחזה בחוזקה בלוחית הכסופה והקטנה שסופי השאירה לה - מקשר. אבל היא לא
התקשרה אליה.
היא רצתה לנוח, אבל ראשה היה מלא במחשבות, והיא לא הצליחה לעזוב אותן. היא לא הצליחה לעכל.
דבר אחד הציק לה במיוחד. מה יקרה כשכל זה ייגמר? האם היא והוריה ישארו כאן, או שהם יחזרו לעולם בני האדם? האם האלפים יימחקו את זכרונותיהם מכל זה שוב, או שהם ייתנו להם לשמור אותם? יותר מזה, האם כל זה ייגמר בכלל? מה אם הוריה לעולם לא... לא. היא לא יכלה אפילו לחשוב על זה. זה היה כואב מדי.
היא הרגישה מחנק בגרונה, אך לא שמה לב לדמעות עד שאלה נפלו על פניה, רטובות וחמימות. עד עכשיו היא הצליחה להיות חזקה, אך כעת היא נשברה. היא רצתה להיות חזקה יותר, אבל היא לא הייתה מסוגלת. כל העצב, הכעס, התסכול, הבלבול, הכאב והפחד של הימים האחרונים יצאו החוצה, התפרצו במפל שוטף של דמעות. והיא נתנה להם מקום. היא לא הייתה מסוגלת לשמור אותם לעצמה יותר.
כאילו מתוך סימן, ווטסון ומרטי עלו עליה, מלקקים אותה ושוכבים עליה, כאילו מנסים לנחם אותה. זה עזר, במעט.
"איימי, ארוחת ערב!" היא שמעה את ליבי קוראת לה.
"כבר באה!"
היא משכה באפה, ניגבה במהירות את דמעותיה, ועשתה מקלחת מהירה, כדי להתנער מכל היום הזה ומכל הרגשות.
הבגדים של האלפים עוד היו מוזרים לה, אז היא חזרה לאותם בגדים שלבשה קודם.
היא נתנה ליטוף אחד אחרון לווטסון ומרטי, ויצאה לארוחת ערב ראשונה עם המשפחה החדשה - הזמנית - שלה.
***
ברוב הארוחה השתררה שתיקה מעיקה. לאיימי לא היה מה לומר, וגם לליבי וקווינלין לא ממש.
מדי פעם הם זרקו שאלות כמו איך היא מרגישה, איך היא מעכלת הכל ואיך היא מסתדרת, ואיימי ענתה בתשובות קצרות ותמציתיות.
למען האמת, האוכל היה מדהים. הוא אומנם היה נראה מוזר מבחוץ, אבל לכל דבר שלקחה היה טעם אלוהי. אחד מהם - והאהוב עליה עד עכשיו - היה נראה כמו ג׳לי ירוק ומגעיל, אבל היה לו טעם של צ׳יזבורגר. ולא סתם צ׳יזבורגר - הצ׳יזבורגר הכי טעים שאכלה בחייה.
ליבי הייתה זאת ששברה את השתיקה לבסוף.
"אז, איימי, נדמה לי שמחר אני ואת נצא למסע קניות קטן. ככה אני אוכל גם להראות לך קצת את אטלנטיס. את כבר כאן, וזו עיר מדהימה, שלא כדאי לפספס. וגם לא יהיו לך עוד הרבה אפשרויות לראות אותה.."
איימי רק הנהנה. לראות את העיר יהיה נחמד, לא?
מסע קניות... מה כבר היא צריכה לקנות? היא הניחה שהיא תגלה מחר.
כשהארוחה הסתיימה בסוף, איימי הודתה להם במהירות על האוכל ואז חזרה לחדרה.
היא נשכבה במיטתה, מותשת ועייפה.
ווטסון ומרטי התכרבלו לצידה, וכך היא נרדמה לבסוף.
—-
מה אתם חושבים?
אשמח לחוות ודעת. ולכוכב⭐️
סורי שלקח לי יותר זמן, הייתי עסוקה.
YOU ARE READING
מהצד השני
Fantasyטוב. אז כולנו מכירים את הספר שומרת הערים האבודות. הסיפור הזה זה בעצם שה"ה מנקודת מבטה של איימי. ***רוב הסיפור מתרחש בתקופת הזמן של ספר 6, כי שם היו הקטעים של איימי בערים האבודות לא כל הפרטים היא מדויקים לפי הספר, אבל לא נורא. תהנו🫶
