מהצד השני

פרק 11

לפי שאתם קוראים תקראו שוב את פרק 10, עשיתי לו תיקונים וזה חשוב שתקראו אותו כדי שתבינו.
—-
נטלי התחבאה בין השיחים שבגינת ביתה וניסתה לשמוע את השוטרים. היא זכרה את שיחתם בבירור.
"מ..משטרה? הגעתי למשטרה?" נטלי לחשה.
"כן." ענה אחד מהם. "איך אפשר לעזור?"
היא באה לענות, אבל נזכרה - היא לבד. היא ילדה בת 12, שנכון לעכשיו הוריה חטופים. אם תאמר להם את זה, הם בטח יירצו לקחת אותה או-
"הלו? מישהו על הקו?"
"כן, סליחה." ענתה נטלי. היא פשוט תאמר להם שראתה את זה מבחוץ. כך הם לא ייקחו אותה.
"מה קרה?" שאל האיש שהיה על הקו.
"חטיפה. חטפו שני אנשים. אני... אני ראיתי את זה. מאחד הבתים יצאו ארבעה אנשים עם-" היא באה לומר גלימות, ואז נזכרה שזה יישמע מגוחך. הרי מי הולך עכשיו עם גלימות? "-עם בגדים שחורים. היה להם סימן של עין לבנה על אחד השרוולים, והם גררו מהבית שני אנשים מעולפים."
"אוקיי..." לא היה נשמע שהאיש מאמין לה, אך הוא בכל זאת אמר. "נבוא לבדוק."
השיחה נותקה.
ועכשיו, נטלי הקשיבה. אחד השוטרים בדיוק יצא מהבית, לאחר הבדיקה שלו. זה לקח לו פחות זמן ממה שציפתה.
"הבית ריק." אמר השוטר.
"אבל, האישה מהטלפון אמרה שהייתה חטיפה." אמר השני. "חטיפה." הוסיף, מדגיש את המילה.
"אני לא יודע. אולי היא עבדה עלינו... זה הגיוני. לא אמרת שהיא נשמעה כמו ילדה? ולמה שילדה תתקשר למשטרה?"
"אולי אתה צודק. אבל נחזור לכאן עוד כמה ימים. ליתר ביטחון."
והם הלכו.
נטלי הייתה המונה. זהו? הם לא עושים כלום? לא בודקים שוב פעם? השוטר היה בפנים רק חמש דקות. זה לא מספיק.
היא נאנחה, ויצאה מהשיחים. אולי להתחבא ולשקר היה טעות. אולי אם הייתה אומרת את האמת, והם היו רואים אותה, הם היו מאמינים.
היא נכנסה חזרה לביתה. באמת לא היו סימנים שהעידו על חטיפה. אבל זה קרה. היא ראתה את זה. היא שמעה את זה. ועכשיו הוריה אינם. נעדרים.
והיא... היא לבד. רק המחשבה על זה גרמה לה לרצות לבכות.
מה יקרה עכשיו? מה היא אמורה לעשות?
ללכת לבית הספר כאילו הכל כרגיל? או להישאר בבית כל הזמן?
אם תיעלם מבית הספר, זה יהיה חשוד. היא יכולה לומר שהיא חולה, אבל כמה זמן? כמה זמן היא תצטרך לשקר?
כמה זמן היא תחיה לבד?
לא היו לה קרובי משפחה שיכלה ללכת אליהם. או לפחות, היא לא הכירה קרובי משפחה כאלה.
היא הסתכלה בשעון. השעה הייתה עכשיו כבר אחד עשרה.
היא הייתה עייפה. עבר עליה יום קשה, ארוך.
היא אפילו לא טרחה להחליף בגדים. היא פשוט נפלה על מיטתה, ונדרמה.
***
הפעם, לא היו פלשבאקים. לא. היו דברים גרועים יותר. סיוטים.
סמל העין הלבנה, יחד עם החוטפים, הופיע בכל חלומותיה, כל פעם בדרך אחרת, הופך אותם לסיוטים קשים, מפחידים. היא התעוררה, בפעם השנייה הלילה, אחרי שחלמה שהחוטפים האלה מענים את הוריה ואז הורגים אותם, ואחרי זה חוזרים כדי לקחת אותה, ולעשות אותו דבר גם לה. ובפעם השנייה הלילה, היא בכתה. השעה הייתה שתיים בלילה, ולנטלי לא היה חשק לישון. לא אחרי שפעמיים זה הוביל לסיוטים מחרידים.
והיא גם לא רצתה לחשוב על החטיפה, או כל שאר הדברים המוזרים שקרו לה בשבועיים האחרונים. אז היא הדליקה טלוויזיה. לא היה אכפת לה אפילו מה היא רואה. זה נכנס לערוץ האחרון שצפתה בו, והדליק לה משהו. נטלי התרכזה פשוט בלהסתכל על זה, ולא לחשוב על דבר.
היא הצליחה טוב, טוב מאוד אפילו, עד שהגיעה השעה שלוש בלילה, ובטנה החלה לקרקר. ואז היא נזכרה שלא אכלה מאז שחזרה הביתה בצהריים.
היא ירדה למטה לקחת חטיף. כל הבית היה ריק. חשוך. שקט.
אבל לא זה היה מה שהפחיד את נטלי.
מה שהפחיד אותה היה שהוריה לא כאן, ושהחוטפים יכולים לחזור. שהיא לא בטוחה.
היא וויתרה על החטיף. היא כבר תאכל בבוקר משהו.
היא עלתה חזרה לחדרה, וסגרה את הטלוויזיה, מנסה לישון שוב.
ולמרות שכל פעם שעצמה את עיניה, היא ראתה שוב ושוב את אירוע החטיפה, היא בכל זאת המשיכה לנסות לישון.
כשנרדמה, לא הרגישה הקלה. היא הרגישה רק ריקנות.
——
"אני בסדר, גילי. הכל טוב. באמת." אמרה נטלי.
היא התעוררה מאוחר, בשעה אחת בצהריים. כשהתעוררה, היה לה רגע אחד של הקלה, שבו לא זכרה כלום מאתמול. ואז הכל חזר אליה, הכה בה. היא בכתב עד ששמעה את הטלפון מצלצל, ואז מיהרה להירגע ולענות. זו הייתה גילי.
היא שאלה אותה למה נטלי לא באה, ונטלי אמרה את הדבר היחיד שיכלה - שהיא חולה ולא מרגישה טוב.
"את בטוחה? אני יכולה אולי לבוא-"
"לא צריך! שלא תידבקי. אבל תודה בכל מקרה." מיהרה נטלי לומר, קוטעת את גילי באמצע.
"בסדר... אבל תתקשרי אליי אם את צריכה משהו. תבטיחי לי."
נטלי נאנחה. "מבטיחה." אבל היא לא תקיים.
גילי ניתקה.
נטלי חשבה. כעת, אין דבר שהיא יכולה לעשות. היא עוד לא הספיקה לאכול, אך כבר לא הייתה רעבה.
להתקשר למשטרה לא יעזור, כי היא כבר התקשרה אתמול. אם הם יישמעו את הסיפור הזה שוב, הם בטח ינתקו לה בפרצוף.
אז כל מה שנותר הוא לחכות, לראות אם החוטפים יגיעו שוב, או אם המשטרה תגיע שוב.
נהדר.
היא עצמה עיניים, ונתנה לדמעות לזלוג על פניה בחופשיות.
היא לבד. היא באמת לבד.
——
מה אומרים?
סורי על הפרקים הדכאוניים, תכף זה יתקדם והיה פחותת דכאוני🙃