מהצד השני

פרק 10

בשבוע השני של ההתקפים, נטלי החלה ללמוד לשלוט בהם. היא התחילה להבין מתי בערך הם יגיעו, כמה פעמים ביום, למשך כמה זמן, ואפילו - איך להקל על הכאב.
היא הפכה הכל למסודר, והתחילה לגלות עוד ועוד פרטים. אמנם היא עדיין לא הייתה קרובה, אפילו לא במעט, לתשובה, אך זו הייתה התקדמות. היא כבר לא התעלפה, וכאבי הראש וכאבי הבטן נהפכו לפחות ופחות כואבים.
הפלשבאקים בלילה עדיין הגיעו, אך היו מקרים בהם היה לה לילה של שקט. היה מוזר לומר זאת, אבל ההתקפים החלו להפוך לחלק מהשגרה.
ולמען האמת, נטלי שמה לב שככל שהגיעו יותר התקפים, יותר תמונות ופלשבאקים, כך האיזור בליבה ובראשה שהרגיש חלול וריק, נהיה מלא יותר. כאילו זה מה שהיה חסר לה כל הזמן הזה.
וזה היה הגיוני.
היא התעוררה כל בוקר מפלשבאק ורשמה כל דבר חדש, כל שאלה או פרט או דבר חדש שגילתה. וגם כל תשובה.
נכון לעכשיו, הוספו לה רק עוד שאלות ופריטים, אך היא עוד תפצח את זה.
הבוקר, היא התעוררה כשבראשה תמונה יחידה, מהלילה. בתמונה נראו היא וסופי, כשנטלי מחזיקה את בובת הפרווה הכחולה בצורת פילה, מגחכת, וסופי נראית כאילו היא כועסת עליה. אך זה לא אמר לה כלום. אז היא לא עשתה עם זה כלום.
היא הגיעה לבית הספר רעננה, ואיכשהו, הצליחה להקשיב בכל השיעורים. לא היו התקפים, והיא גם לא הגיעה לחדר המנהלת או לאחות.
אך במשך כל היום, תחושה רעה קיננה בה. היא לא ידעה למה. אבל זה הציק לה. מאוד. היא ניסתה לומר לעצמה שזה שום דבר, והכל בסדר, אך מוחה לא האמין לה, לא הקשיב לה.
כשחזרה הביתה, היא עלתה ישירות לחדרה כדי לעשות שיעורים. אביה עזר לה.
הם עבדו במשך שעות, עד ששמעו רעש מוזר מלמטה.
"תיהי בשקט. אני הולך לראות מה קורה שם." אמר אביה.
היא הנהנה והוא ירד למטה.
אבל נטלי לא הקשיבה לו. אחרי שתי דקות היא התגנבה במדרגות כדי לראות מה קורה. מה שהיא ראתה בטוח לא היה מה שציפתה לא. הו, לא. זה היה מפחיד הרבה יותר.
בסלון ביתה היו ארבעה אנשים עם גלימות שחורות וסמל של עין לבנה על מפחידה על השרוולים. אימה שכבה על הכתפיים של אחד מהם, ואחר אחר הצמיד סמרטוט בד לפיו של אביה.
היא רצתה לרוץ למטה ולעזור, אבל הם היו יותר מדי. ואביה הפסיק לזוז לאחר כמה שניות. היא ניסתה אפילו לזחול אל הטלפון הקרוב ביותר ולהתקשר למשטרה, אך היא שמעה אותם אומרים משהו על חיפוש בשאר הבית.
היא נבהלה. היא נכנסה לארון הקרוב ביותר והתחבאה בין הבגדים. היא חשבה לרגע על אחד מהאנשים שראתה, שכל הזמן הבהב ונעלם. אך אז היא שמעה את זה. אחד האנשים אמר. "אני אנסה לשמוע את המחשבות הקרובות, לראות אם יש כאן מישהו."
זה הבהיל את נטלי, אך במקום להיבהל, היא פשוט חשבה כל חושך ושקט, כדי שלא יקרא את מחשבותיה - היא ראתה משהו כזה בסרט. חושך ושקט. חושך ושקט. חושך ושקט. כך יש סיכוי שלא ימצא אותה.
במשך שעות זה כל מה שעשתה. לפחות היה נדמה לה שזה שעות. היא לא ידעה באמת כמה זמן הייתה שם. היא איבדה תחושת זמן. היא רק חשבה על חושך ושקט.
חושך ושקט. חושך ושקט. חושך ושקט. חושך ושקט-
"טוב, אין כאן אף אחד. תיקח אותם לרדת הלילה." אמר אחד האנשים. ואז השתרר שקט. הם הלכו?
נטלי חיכתה עוד כמה דקות, ליתר ביטחון, ורק כשהייתה בטוחה שהלכו, יצאה ממחבואה. הבית נראה רגיל לחלוטין. לא היה שום סימן לחטיפה שהתרחשה כאן לפני דקות ספורות.
מה זה רדת הלילה? איך אחד האנשים הבהב?
אני אנסה לשמוע את המחשבות הקרובות, לראות אם יש כאן מישהו. מה זאת אומרת? איך? הוא טלפת? אבל זה לא הגיוני. ובכל זאת, כל השבועיים האלה לא היו יותר מדי הגיוניים.
ולמרות כל הדאגות והשאלות הרבות, את נטלי הטריד כרגע רק דבר אחד. הוריה.
היא נאלצה להודות באמת. היא לבד עכשיו. אין לה אף אחד. היא לבד.
——
אין כרגע עוד פרקים, כך שאני אשמח שתגיבו ותשימו כוכב כדי שאני אדע אם להמשיך לשלוח כאן