מהצד השני

פרק 5

במשך כל היום בבית הספר איימי לא הייתה מרוכזת בכלל. היא חשדה שאחרים שרואים אותה, חושבים שהיא נמצאת בעולם אחר, משלה, בתוך הראש שלה.
היא הגיעה היום כבר פעמיים לחדר המנהלת, ובכל שיעור קיבלה נזיפה ממורה אחר על כך שלא הקשיבה. אבל היום זה לא הטריד אותה.
כל המחשבות שלה התרכזו רק בדבר אחד; מה שקרה בבוקר. וסופי.
והכל רק נעשה מוזר יותר ויותר כשגם היום, סופי לא חזרה הביתה.
הוריהן כבר כמעט התקשרה למשטרה עד שסופי חזרה לבסוף, והם קרקעו אותה לשלושה חודשים. איימי צחקה עליה כמובן, ושרצו להקל לה על העונש היא הצטעקה, אבל בתוך ליבה חשבה שהיא כבר לא מבינה מה קרה לה.
סופי השתנתה.
וזה התחיל להיות אפילו יותר מוזר כשסופי חיבקה אותה ולחשה לה, "אני יודעת שאנחנו לא תמיד מסתדרות, אבל את אחותי, ואני אוהבת אותך."
איימי, בתגובה, צעקה עליה. "איכס, מה את עושה?!" היא נרתעה מסופי ומלמלה משהו על כמה שהיא מוזרה.
במקום לענות, סופי אמרה. "אני אוהבת את כולכם. לא יכולתי לדמיין משפחה טובה יותר." היא באה לעלות, ואביה צעק אליה. "לאן את הולכת? עוד לא סיימנו לדבר."
"נסיים לדבר," אמרה לו סופי. "אבל אחר כך." ואז היא עלתה במדרגות ונעלמה.
סופי השתגעה. זהו. כן. זה מה שקרה.
אחרי כמה דקות, איימי ראתה אות סופי יורדת, ועל כתפיה היה תיק. איימי כבר חשבה לעצמה כמה היא הולכת להסתבך. זה היה ברור שהיא מתכוונת לצאת, והיא בדיוק קורקעה.
היא באה לשאול, אבל הוריה הקדימו אותה. "לאן את חושבת שאת הולכת, סויה?" שאל אביהן.
"כן, לא הסתבכת מספיק?" איימי לא פספסה הזדמנות להקניט את אחותה הגדולה וה"מושלמת".
"סופי אליזבת פוסטר!" צעקה אימן. "תגידי לנו מה קורה כאן, תכף ומיד."
סופי בהתה בהם. היא נראתה לחוצה. "אני מצטערת, אני חייבת ללכת." מלמלה. היא ניסתה לעקוף אותם אבל הם לא נתנו לה.
"את לא הולכת לשום מקום!" אמר אביהן. הוא כבר כמעט צעק.
"זה לא תלוי בי.." מלמלה סופי מתחת לאפה, אבל לא היה נראה שהוא מקשיב.
"שבי." הוא הצביע על הספה, וסופי נאנחה.
"בסדר. אני מבטיחה שאסביר לכם הכל אם תשבו ותקשיבו." אמרה.
סוף סוף. איימי סוף סוף תקבל תשובות.
היא נעמדה מולם, אבל במקום להסביר, היא אמרה, "אני אוהבת אתכם. בחיים לא אוכל להודות לכם על כל מה שעשיתי בשבילי, ובחיים לא אשכח אתכם."
ואז, לפני שאיימי הבינה מה קורה, ערפל ריסס את כל הבית, והיה לו ריח מתוק מחניק. בעודה שואפת מהריח, ראייתה של איימי הטשטשה והתערפלה, עד שהתעלפה, והכל החשיך.
—-
פרק טיפה קצר, אבל לא היה לי אורך אחר, וזה פרק חיוני.