כל מה שאני צריך

פרק 1:🖤

מאי

"תפסיקי לצרוח כמו משוגעת, מאי ישנה."
"זה לא מעניין אותי! כדאי לה לקום עכשיו ולהזיז את התחת שלה מהר ללשכת התעסוקה. הבת שלי לא תהיה פרזיטית כמו הבת של השכנים."
קולותיהן של אחותי נטלי ואימא שלי העירו אותי במעומעם.
פקחתי עין אחת והסתנוורתי עצם זה שהתריסים של החלון פתוחים והאירו את החדר עם אוויר חמים ונעים.
"או-קיי, בסדר, אני אלך להעיר אותה רק תפסיקי לצרוח." צעקה נטלי ואני גנחתי מייאוש.
בוקר שגרתי בסך הכל - אימא צועקת, נטלי צועקת עליה בחזרה, עוד מעט תגיע טריקת דלת ונטלי תיכנס להעיר אותי כשהיא הבן אדם הנורמלי בבית הזה.
טריקת דלת בעוד אחת.. שתיים.. ו.. ש.. לוש. אימא נכנסה לחדר האמבטיה והבית התמלא בשקט.
שלוש נקישות על דלת חדרי הודיעו לי שנטלי מחוץ לדלת. היא פתחה את הדלת בעדינות. ראיתי את ראשה מציץ אל תוך חדרי בחיוך קטן ואני סובבתי אליה את ראשי.
"לא פלא שאת ערה." אמרה צוחקת ופתחה את הדלת לרווחה וסגרה אותה אחרי שנכנסה.
היא התיישבה אל צד המיטה ואני סובבתי את גופי על הגב.
"מה השעה?" שאלתי בצרידות.
היא הוציאה את הפלאפון מהכיס האחורי של המכנס. "10:00 בבוקר." השיבה לאחר שהביטה על הצג.
"אז אימא ממש עצבנית עליי, אה?" נשכתי את שפתי התחתונה.
"מאוד. היא רוצה שתלכי ללשכת התעסוקה ותחפשי שם עבודה."
"אני לא הולכת לשם!" התעצבנתי, "כמה פעמים אפשר לומר לה שאני לא מוצאת שם משהו שמעניין אותי."
"אז בואי נעשה דבר כזה," התקרבה אליי בשקט כאילו עומדת לגלות לי סוד ענק, "נלך אני ואת ביחד, תאמיני לי שככה אימא תרד לך מהגב ובמקום ללכת ללשכה נלך לבית קפה ונחפש שם עבודה."
"בבית קפה?" שאלתי באי הבנה.
"לא, מטומטמת," עיקמה את ראשה, "ניקח את המחשב שלי ונחפש באינטרנט. יש שם ים של עבודות טובות."
"את לא האחות הקטנה שלי, את האחות הגאונה שלי!" תפסתי את פניה ונישקתי אותה בכל פניה ובו זמנית נאבקה בי שאעזוב אותה.
"או-קיי, או-קיי, את לא צריכה להגיד לי משהו שאני כבר יודעת." הכריזה והצליחה לחמוק מידיי.
היא נעמדה מולי מתנשפת מהמאמץ וגרמה לי להרים גבה. "סליחה?"
"אני אסלח לך ביום אחר, קומי כבר."
"בתנאי אחד," הפנתי אליה אצבע והיא הביטה בי בשאלה, "שתכריזי פה בקול רם שגם השכנים ישמעו אותך, מי האחות הכי טובה בעולם."
"נו באמת, מוצ'י," גיחכה ואני גלגלתי עיניי, "זה הרי ברור מי זאת מבין שתינו."
"אה באמת?"
"באמת."
"או-קיי, מי זאת?"
"נטלי!!" הצרחה של אימא הבהילה את שתינו ונתנו אחת לשנייה מבט מהוסס.
"נראה לי שאימא ענתה לך על התשובה." השיבה צוחקת ובאותו רגע תפסתי את הכרית והשלחתי אותה עליה אך פגעה בדלת אחרי שנטלי ברחה מפה בריצה עם צחוק מהדהד.

⟷

"לכבוד, נטלי אבן. הנך מוזמנת לאירוע חגיגות 10 שנים של חברת "קליאופטרה" במוצאי שבת הקרוב בשעה 20:00. נא לבוא בקוד לבוש המצוין בסוף ההזמנה. נא להגיע עם מלא מצב רוח ובטן ריקה כי הולך להיות מחשמל ביותר. בברכה, יוסיאל פרי."
ההזמנה הייתה בידה של נטלי והיא הקריאה את זה במלוא התלהבות כאילו זכתה בפיס. תרתי משמע.
היינו בדרכנו לבית הקפה בטיילת העיר לאחר שיצאנו במהירות הבזק מהבית כשאימא הביאה לנטלי את המכתב בזעם גובר.
"את קולטת? מה הסיכוי שזה יכול לקרות?" שאלה המומה ונרגשת יחדיו.
הסתכלתי עליה בגלגול עיניים ונאנחתי כשעולה לי חיוך קטן.
נטלי תמיד הייתה מתחברת לאנשים שהם שמיים וארץ ממנה. היא אהבה להסתובב במקומות חדשים ולהכיר אנשים שהם לא בטייפ החברתי שהיא מכירה ורגילה אליהם. החבר'ה העשירים האלה והבחורות היפות והמתוקתקות האלה, זה היה הסטייל החדש שלה. היא אוהבת להכיר אנשים ביחס לאופי שלהם ולא לעולם שלהם וזה מה שהיה מגניב אצלה, היא מקבלת את כולם ויודעת להתאים את עצמה אל כולם.
הסתכלתי עליה שוב והיא נשכה את השפה התחתונה שלה ועיניה קראו את ההזמנה שוב ושוב כלא מאמינה. אימא בהחלט גם לא האמינה שנטלי קיבלה הזמנה ממישהו עשיר. אימא מתעבת את העולם הזה של העושר, תמיד היא אומרת שזה לא בשבילנו. היא בעיקר אומרת שזה עולם מלא בצרות.
"איך זה הגיע למצב ששולחים לך הזמנה לאירוע?"
היא התחילה לצחוק ואני הסתכלתי עליה בהרמת גבה. "יוסיאל? יוסיאל פרי? התחיל איתי כשהייתי בים עם ירין וקורל."
"יוסיאל? מה זה השם הזה? נשמע שם של מישהו בן 40."
"52." פלטה בגיחוך והשתתקה עם המבט הנדהם שלי.
"נטלי!" צעקתי.
הסתכלתי עליה בפה פעור והעברתי את ידיי בשיערי.
"טוב, תירגעי," גיחכה, "באמת נראה לך שיהיה משהו עם היוסיאל הזה? אני הולכת מתוך כבוד אבל יותר מזה כלום."
"אבל איך הוא הצליח להשיג את הכתובת שלנו? נתת לו את מספר הטלפון שלך?"
הייתי עצבנית. פחדתי עליה, מה אני אעשה?
"קודם כל, אני לא נתתי לו שום דבר. דבר שני, בטח הוא מקושר למישהו שיכול לעלות על הכתובת שלנו, אני לא יודעת."
"יופי, נטלי," שחררתי נשיפה מיואשת, "מה יהיה השלב הבא? לעלות על המספר טלפון שלך ולהטריד אותך?"
"את קצת מגזימה," היא בחנה את ההזמנה ועיינה בו, "הוא בחור די נחמד, לא נראה לי שהוא כזה סוטה שירדוף אחרי ילדה בת 22."
"דווקא מה שלא נראה לך תמיד נראה כנכון בסוף."
"תסמכי עליי."
"נטלי!" תפסתי את כפיה וסובבתי אותה אליי, "גבר בן 52 התחיל איתך והזמין אותך לאירוע שלו, למה את מצפה מסיטואציה כזאת?"
"שום דבר, מוצ'י," הרימה את קולה בחיוך קליל וניתקה את ידיי ממנה, "את באמת חושבת שהוא מצפה לתמורה?"
"אי אפשר לדעת אצלם." השבתי באותו הטון.
"אויש נו, לא כל הגברים אותו הדבר."
"נטלי," קראתי ברוגע סבלני, "אל תלכי לאירוע הזה, בסדר? אם יצא לך שוב פעם לראות אותו תגידי תודה רבה אבל לא התאפשר לך."
"מוצ'י."
"אל תגידי לי מוצ'י," הפנתי אליה אצבע, "את לא הולכת לאירוע הזה."
היא הורידה את עיניה מטה כשהסתכלתי עליה בכעס והמשכתי בדרכי אל בית הקפה.
"מוצ'י, אני כן הולכת!" עצרה אותי בדרכי עם ההודעה שלה.
הסתובבתי אליה וצעדתי אל כיוונה בהליכה מהירה כשמבט כועס על פניי. היא הסתכלה עליי בחיוך משועשע.
"את בכוח רוצה שאני אעצור את זה ואספר לאימא על זה?" שאלתי עצבנית.
"מה תספרי לה?" הרימה גבות וחייכה בשעשוע, "שאנחנו הולכות ביחד לאירוע תמים שידיד שלי מהעבודה הזמין אותי אליו?"
מצמצתי כמה פעמים במהירות והבטתי בה בשאלה. "מה?"
"אם את כל-כך מפחדת שיקרה לי משהו, למה שלא תבואי איתי?" שאלה שמחה מהרעיון שצץ במוחה והחזיקה לי את הזרועות.
"נטלי-"
"נו בחייך, מוצ'י. יש לנו הזדמנות לטעום מעולם חדש ולראות עוד דברים בחיים המשעממים שלנו, למה לא?"
היא הסתכלה עליי בציפייה וחיכתה לתשובה כאילו עוד שנייה תפספס את הזדמנות חייה. היא לא תפספס שוב דבר, היא סתם מתלהבת.
"אל תסתכלי עליי ככה," נזפתי בה, "זה בסך הכל אירוע מטופש. אם יש משהו שלא נראה לי תקין זה שמישהו זר הזמין אותך לאירוע כלשהו מבלי לתת לו כתובת ועשה את הכל כדי להשיג אותך כביכול בשביל להזמין אותך לאיזשהו אירוע של חגיגת עשור של חברה מפגרת. תהיי בוגרת נטלי ואל תנסי לעוף על החיים כאילו אין משהו יותר טוב לעשות."
היא הביטה בי לכמה שניות והשפילה מבט כשהיא מביטה לצד. היא חושבת על מה שאמרתי לה. היא שותקת ואז מהנהנת, היא הבינה על מה אני מדברת.
היא הרימה את עיניה אליי וראיתי את הניצוץ בעיניה.
"אני בת 22, מאי," קראה לי בשמי, "את לא חושבת שהמוות של דור צריך ללמד אותנו משהו על החיים?"
היא קראה לי בשמי ולא בכינוי שהצמידה לי מאז ילדותה, היא הפעם מדברת ברצינות ומהלב אך היא גם הזכירה את דור, החבר הכי טוב שלי מאז החטיבה. היא תמיד אהבה אותו. הוא היה מפנק אותה במתנות ולפעמים כשהיה בא אליי היא הייתה לוקחת אותו לעצמה ומשחקת איתו. הוא הפך להיות החבר הכי טובה גם שלה והאח הגדול שאף פעם לא היה לה. הוא האהבה הנכזבת שלה, רק אני ידעתי את זה.
המוות שלו גרם לה לקחת את החיים בקלילות ולא הוסיפה דאגות מעל ראשה. היא נאמנה למקום עבודה, היא חוסכת לעצמה כסף, הספיקה לטייל מסביב לעולם אחרי הצבא. היא בחורה של החיים שהגיע ממוות אכזרי.
דור הוא הגבר הראשון שהשפיע על נטלי לטובה, הוא אהב אותה בטירוף והיא אהבה אותו עד עמקיי נשמתה. הוא מת והיא מממשת את ההשפעה שהשאיר עליה עד עכשיו.
רק אני יודעת מה עבר על נטלי כל התקופה שהתאבלה על דור והיא אף פעם לא נתנה אותו כסיבה להנות מהחיים כאילו עוד רגע זה יכול להיות הסוף. אבל עכשיו זה קרה וזה כואב לא יותר מאיך שהיא מרגישה.
היא תלתה בי מבט ארוך. היא לא הייתה פגועה, הניצוץ בעיניה הודיע שהיא עצובה.
"או-קיי," כיחכחתי בגרוני, "אני אלך איתך לאירוע."
היא הרימה את ראשה כשמבט מופתע עלה על פניה. "באמת?" היא חיבקה אותי חיבוק אוהב, "איך אני שמחה."
החזרתי לה חיבוק וחייכתי. "אני באה רק כדי שהיוסיאל הזה לא יעז לעשות לך משהו."
"את דואגת לי?" היא התנתקה מהחיבוק בשלווה ועדינות והביטה בי בחיוך.
"כן." אמרתי כמובן מאליו.
"אויש, מוצ'י, אני אוהבת שאת דואגת לי." חיבקה אותי מהצוואר ונתנה לי כמה נשיקות בלחי.
"את אחותי הקטנה, מפגרת, למי אני אדאג אם לא לך," אמרתי לה וצחקנו, "אבל קחי בחשבון שאימא לא תאהב את זה," הבהרתי לה, "בטח ובטח שגבר שגדול ממך ב30 שנה התחיל איתך."
"אבל זה לא כזה סיפור, מוצ'י," חייכה בייאוש, "את סתם מתחילה לאכול סרטים בגלל הזמנה מטופשת."
"תלוי למי מטופשת."