כל מה שאני צריך

פרק 9:🖤

עומרי

הסתכלתי עמוק בתוך עיניה של מורן והרמתי גבה.
היא המשיכה להסתכל עליי בחיוך כזה ונצמדה אל גופי יותר ויותר עד שקיסם לא יכל לעבור בינינו.
היא העבירה את עיניה אל שפתיי והתקרבה לאט.
"מה?" ציחקקה, "התגעגעתי אליך."
"אבל דיברנו על זה שזה לא מתאים יותר." הרחקתי אותה ממני מעט, "אני לא אוהב את ההתנהגות הזאת."
היא חייכה אליי והסתכלה על שפתיי ברעבתנות. היא הסכימה להתקרב אליי שוב אך אני הסטתי ממנה את ראשי והיא תפסה את פניי עם ידה וכיוונה את מבטי אליה. היא הסתכלה לי עמוק בעיניים ונישקה אותי נשיקה קטנה.
"מורן." לחשתי לה ותפסתי בסטרה.
היא הסתכלה לי בעיניים עם אותו חיוך מוכר ומלא תשוקה הייתה בעיניה.
"אני אוהבת אותך!" הצהירה בשקט כשהיא מעבירה את עיניה בין שפתיי לעיניי לסירוגין.
היא נישקה אותי כאשר הטיחה את שפתיה על שפתי וסגרה את גופי עם רגליה שהתרוממו סביב מותניי.
"מורן." קראתי לה מבעד לנשיקה במעומעם.
"אני כל-כך אוהבת אותך." גנחה.
היא הורידה את ידה מטה. ניסיתי להרחיק אותה ממני אך מיד הרגשתי את כף ידה במפשעתי.
קטעתי את הנשיקה ואני הסתכלתי על פניה. מבט מאוהב עם מלא תשוקה הסתכל עליי והיא חייכה כשהתחילה לשפשף את איבר מיני מבעד למכנסיים.
עצמתי את עיניי ובלעתי בכוח את רוקי שעמד לי בגרון. התחיל להיות לי בוער והרגשתי שאני עומד לאבד שיווי משקל עצם העונג שמורן הביאה לי שם למטה. פקחתי את עיניי מעט ואני גנחתי חלש. מורן נישקה אותי בחושניות והעבירה את ידה מלמטה אל החזה שלי וסיימה בעורף. היא העמיקה את הנשיקה ואני הבנתי שזה לא נכון כל מה שקורה פה.
תפסתי את פניה וניתקתי את הנשיקה והרחקתי אותה ממני בחדות. "זה לא יכול לקרות, את מבינה את זה? כל מה שהולך פה זה לא בסדר."
"למה?" פלטה צחוק, "אם אני אוהבת אותך אז מה לא בסדר פה? אנחנו לא עושים משהו שאסור. חוץ מזה, כל מה שהולך בינינו זה לא סוד. אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי, מה לא?"
"מורן," קראתי לה בעדינות, "גם אני אוהב אותך, בסדר? אבל לא כמו שאת מרגישה כלפיי. אנחנו דיברנו על זה ואני הבהרתי לך שזה לא מתאים יותר. למה קשה לך לקבל את זה?"
"קיבלתי," הכריזה, "אבל זה לא אומר שאני יכולה לשמור על עצמי רחוקה ממך."
"אבל את צריכה." בישרתי לה, "אנחנו לא נהיה ביחד, מורן, אני נורא מצטער אבל את צריכה למצוא לך מישהו שיאהב אותך ולא לרדוף אחרי מישהו שרואה בך רק חברה טובה לעבודה."
החיוך שלה התפוגג לאט לאט. היא התרחקה ממני ומבט ריקני תפס את פניה.
אני לא יכול להשלות אותה ולגרום לה לחשוב שיש בינינו סיכוי.
אני המנהל שלה, איך זה יכול להיות דבר נכון שנהיה ביחד? היא טובה במה שהיא עושה ואני נורא אוהב לעבוד לצידה אבל יותר מזה אי-אפשר. אני לא אהיה עם מישהי אם אני לא מרגיש אליה כלום.
היא בחורה יפה ולא פחות מזה אבל חוץ מזה שהיא עובדת תחתיי, אין עוד משהו שיכול להיות בינינו.
"אני לא יכולה לוותר עליך, עומרי," אמרה בחיוך החלטי, "אני לא יכולה להיות בלעדיך. ניסיתי, באמת שניסיתי אבל מה לעשות? אני התאהבתי."
"אני מבין. החיים לא אומרים לנו במי אפשר להתאהב ובמי לא אבל אני לא רוצה להשלות אותך. את בחורה יפה ומקסימה ומיוחדת אבל אני לא שם, מורן."
"טוב."
היא חייכה חיוך קטן ושחתה לכיווני.
תפסתי את פניה והסתכלתי עמוק בתוך עיניה השחורות.
היא קירבה את פניה עם ציפייה מסוימת אך אני עשיתי את שלי. נתתי לה נשיקה במצח ועקפתי אותה היישר אל מחוץ לבריכה.
היא הסתובבה אליי כשאני מתנגב במגבת ומבט אוהב היה על פניה.
שלחתי לה חיוך קטן מאולץ.
צלצול הטלפון שלי התנגן בין כל השקט ששרר בחוץ. העפתי את החולצה שהסתירה את הטלפון והרמתי את הטלפון ממיטת השיזוף שהייתה ליד הבריכה.
'מאי' היה כתוב על הצג.
הסתכלתי על הצג ופתאום דפיקות לב הכו בחזי.
הבטתי לסירוגין במורן ואז לטלפון והעברתי את האגודל מתחת לאפי.
מורן הסתובבה עם גבי אליי ושחתה בחתירה מהירה אל קצה הבריכה.  ניצלתי את ההזדמנות וחטפתי את החולצה ולאחר מכן מיהרתי להיכנס לבית.
הסתכלתי שוב אל החצר להסתכל מה מורן עושה וקיבלתי את האישור שרציתי כאשר מורן החליטה לעלות על מזרון ים ופשוט לצוף מתחת לכיפת השמיים.
נכנסתי למטבח ופשוט החלקתי את האצבע על הטלפון ועניתי למאי.
"שלום לך." פתחתי את השיחה בחיוך.
"שלום גם לך, עומרי." שמעתי על הקול שלה שהיא מחייכת.
"מה שלומך?"
היה שקט מעבר לקו ואני כיווצתי את הגבות. פליטת צחוק פתאום התפרצה בצד השני ואני חייכתי מאוזן לאוזן.
מאי פשוט התחילה לצחוק יותר ויותר ולא יכלה לעצור את עצמה.
"שלומי מהמם, עומרי," השיבה צוחקת, "הייתה לי משמרת טובה. אני לא יודעת אם אתה זוכר על מה דיברנו בצהריים אבל אני את התנאי שלך קיימתי."
"אז אני יכולה לחזור לעבודה, נכון?"
"את יכולה בתנאי אחד."
"מה?"
"שתחשבי עליי ולא על מה שהיה."
נזכרתי בסוף השיחה שלנו.
עצמתי את העיניים וחייכתי בעונג על התחושה הטובה שהייתה לי בלב.
"אני גאה בך, באמת."
"זה כל-כך הזוי, עומרי," היא צחקה כאילו לא צחקה המון זמן, "אחרי השיחה איתך המשמרת עברה לי ממש מהר ולא יכולתי לחשוב על מה שהיה אפילו לרגע אחד. אני חייבת להודות אפילו שאנחנו עדיין שני זרים לחשוב עלייך עשה לי טוב יותר מאשר מה שהיה קודם."
"אין לך מושג כמה אני מאושר כרגע, מאי," לא יכולתי להוריד את החיוך, "באמת. אני שמח לשמוע אותך צוחקת."
"הייתי צריכה מישהו כמוך לצידי בימים האחרונים, כנראה. המצב הנפשי שלי היה ברצפה עד כדי כך שאפילו נטלי בקושי הצליחה להרים אותי."
נשענתי על האי במטבח ושילבתי ידיים. "זה מרגש אותי לשמוע, מאי. את יודעת? כשראיתי אותך כל-כך מפוחדת בפינה של הקיר לא ידעתי איך לפנות אליך אבל הייתי חייב. הייתי חייב לעשות את הצעד האמיץ הזה רק כדי שתדעי שאין לך ממה לפחד אבל זה לא היה נשמע לי הגיוני כי רק לפני רגע עברת את הסיוט הזה. רציתי שתסמכי עליי ולא ידעתי איך לעשות את זה אבל כל צעד שם באותו הרגע לא היה יכול להידחות, הייתי חייב לעשות משהו ולא להשאיר אותך כל-כך מפוחדת."
"אני חושבת שאם היית רוצה לפגוע בי היית עושה את זה מזמן."
"אני לא מסוגל."
"אני יודעת."
"את סומכת עליי?"
"כן," קראה, "כן, עומרי. אני סומכת עליך מהרגע שהנחת עליי את הג'קט שלך ולא עזבת אותי לרגע."
"וזו גם הסיבה שהיום עבר לך בטוב?"
"לגמרי."
"אגב," גיחכתי, "אם מדברים על הג'קט שלי, הוא עדיין אצלך נכון?"
"כן."
"אז תשמרי לך אותו, בסדר? לפחות אם אני לא לידך אז שהג'קט שלי ישמור עלייך עד שאני אבוא."
"מה?" צחקה, "איך הג'קט שלך יכול לשמור עליי בדיוק?"
"פשוט מאוד..."
"מה?"
"תחשבי עליי ותהיי בטוחה."
"אני לגמרי אתחיל להאמין בזה עכשיו."
"כדאי לך."
הייתה שתיקה לרגע. חייכתי לעצמי חיוך גדול והלב שלי דפק חזק. אף פעם לא פגשתי מישהי ורציתי לראות אותה כל-כך מהר.
בין כל השקט הזה העיניים הכחולות והגדולות של מאי עלו לנגד עיניי. הנה, אני שוב מוצא את עצמי מתענג עליהן כמו קינוח מושחת.
היא פלטה ציחקוק בין כל השקט המביך שהיה בינינו. הצחוק שלה היה הדבר הכי יפה ששמעתי היום.
אני יודע דבר אחד - מאי, בעלת עיניים כחולות קריסטל נכנסה לי ללב כמו סופת טורנדו.
"מאי." קול לא מוכר היה מבעד לטלפון.
כיווצתי את עיניי והזדקפתי.
"חכה שנייה, עומרי." אמרה לי, "מה ירדן?"
"איך את חוזרת הביתה?" הוא שאל אותה.
"אני חושבת שאני אלך ברגל, למה?" השיבה בקולה המתוק.
"יש לי רכב, את רוצה שאני אחזיר אותך הביתה?" שאל אותה בטון שלא אהבתי במיוחד. היה לו טון כזה פלרטטני.
"זה מאוד נחמד מצידך," השיבה בנימוס, "אבל אני חושבת שאלך ברגל."
"לא, למה? אפשר אפילו ללכת לשתות משהו אם בא לך."
כיווצתי את ידיי לאגרופים כשאני מבין שהוא לא מניח לה.
"ירדן," קראה לו בעדינות, "תודה רבה על ההצעה אבל זה לא מתאים לי כרגע, בסדר? אנחנו ניפגש מחר במשמרת."
"זה בגלל מה שהיה היום?" שאל ואני מיד קפאתי במקומי, "בגלל זה את ככה? אני לא מבין מה קרה לך."
"אני בסדר, או-קיי? פשוט כרגע אני רוצה להגיע הביתה וללכת לישון. שיהיה לך לילה טוב, ירדן."
"לא, חכי רגע, מאי," התעקש, "בואי תתני לי הזדמנות."
"י-ירדן, תעזוב לי את היד, בבקשה," מאי התחילה לגמגם ולחץ בקולה היה ברור, "זה לא כל-כך נ-נעים לי."
"מאי!" הפעם אני צעקתי לה מבעד לטלפון.
"אני לא עושה לך כלום." השיב.
"ירדן, תעזוב לי את היד!" צעקה בהיסטריה.
"אבל מה קורה לך?" התעקש להבין.
"תעזוב אותי!!" צרחה.
"מאי, איפה את??" צעקתי לה שוב בין כל ההיסטריה שנכנסה אליה.
התהלכתי הלוך חזור במטבח כשהלב שלי הגביר תאוצה.
"הנה, הנה. עזבתי אותך רק תירגעי בסדר?" קולו היה מבוהל.
מאי התנשפה בכבדות.
"לילה טוב, ירדן!"
שקט היה מבעד לטלפון ומיד קולות בכי נשמעו.
"מאי?" קראתי בעדינות.
"אני פה." אמרה במהירות וקינחה את אפה.
"איפה את?" שאלתי בדאגה.
"עכשיו בדרך הביתה."
"מה קרה?"
"הוא תפס לי את היד ולא שחרר," סיפרה מבוהלת, "זה הפחיד אותי כל-כך ,עומרי."
"רק תגידי לי איפה את ואני אבוא." הודעתי.
"לא, לא, זה בסדר. אני לא אוציא אותך מהבית בשביל זה, הכל בסדר."
"את בטוחה?"
"כן. אתה יכול פשוט להישאר איתי על הקו עד שאני אגיע הביתה?"
"בטח."
לקחתי נשימה עמוקה ונשענתי על השיש.
הדרך אל ביתה של מאי היה שקט. לא היא ולא אני הוצאנו מילה.
עצם הידיעה שאני מבעד לקו הצליחה להרגיע אותה. היא לקחה נשימות עמוקות ושחררה.
אני יכול לנחש איך מאי מרגישה עכשיו. כל התחושה שהייתה לה אז חזרה אליה בשנייה לאותו הרגע שירדן תפס לה את היד. האנרגיות הטובות ומחשבות החיוביות כבו בשנייה.
הזמן עובר ואני עדיין נשאר עם מאי על הקו. הנשימות שלה נעשות כבדות יותר ויותר אך אני יודע שהיא נרגעה קצת ממה שהיה.
זה לא נורמלי כמה מהר מצב הרוח שלה יכול להשתנות.
אהבתי את זה שהיא סמכה עליי. שוב, אנחנו לא מכירים אחד את השנייה עד כדי כך אבל היא מרגישה איתי בטוחה ואני כל-כך אוהב את זה.
משהו קרה בעבר שלי שגרם לדבר הזה לקרות.
אם דריה לא הייתה יוצאת מהחיים שלי אני לא הייתי כמו שאני עם מאי עכשיו. אבל האמת? שאני רוצה בכך יותר ממה שנדמה לי.
"עומרי?"
קולה המתוק של מאי קטע את המחשבות שלי.
"כן, מאי?"
"הגעתי הביתה." השיבה.
"אני שמח." חייכתי חיוך קטן, "את בסדר עכשיו?"
"אני מאוד בסדר."
חיוכי גדל.
"יופי."
"אני עכשיו אתקלח ואלך לישון." אמרה לי בשקט, "תודה רבה על היום."
"תפסיקי להודות לי, מאי. זה יהיה נורא בסדר אם לא תצטרכי להודות לי, אני מבטיח."
"או-קיי." ציחקקה.
"אז שיהיה לך לילה טוב, פיץ'." אמרתי בחיוך.
"שיהיה גם לך לילה טוב, עומרי."חיוך הורגש בקולה.