כל מה שאני צריך

פרק 11:🖤

הנה פרק חדש שחיכיתי מאוד שיעלה כי המון זמן לא עלה.
מעלה לאט לאט בתקווה שיעלו פרקים בתדירות גבוהה.
מאוד מקווה שתהנו ותאהבו🫶🏻
אוהבת,❤️

מאי

הסתכלתי על המעטפה שהנחתי על שידת האיפור שלי.
נאלצתי לקחת את המעטפה.
אחרי שהעוזר האישי של יוסיאל הגיע ורצה לתת לי את המעטפה הבנתי שיש סיכוי קלוש שהוא צודק והחלטתי לקחת את הסיכון הזה.
ראיתי בעיניו של האיש שישב מולי היום שאין בכוונתו רע כלפיי. הבנתי שאם הוא מתעקש שאני אקח את המעטפה אז זה יכול להגיד לי משהו, משהו שאני עד עכשיו לא יודעת מה הוא.
אני יכולה להרגיש חסרת אונים אחרי שהמקרה הזה חוזר אליי למחשבות וככה הרגשתי ביום כשישבתי מולו. הרגשתי מפוחדת למרות שהאיש הזה לא עשה לי כלום ורק בא למסור לי משהו שהמפלצת ביקש ממנו.
אני הבנתי במהלך הימים האחרונים שאת כל הכאב והעצב והפחד שנמצאים אצלי בראש החלפתי בכעס והתפרצויות זעם. אפילו על האנשים הלא נכונים.
מן הסתם שהוא לא אשם במה שהבוס החולני שלו עשה.
מן הסתם שירדן לא אשם במה שהוא עשה.
אבל עליהם הוצאתי את ההתפרצויות שאני מנסה להדחיק.
ככל שאני כאובה יותר, ככה אני נהיית עצבנית יותר.
שלוש נקישות נשמעו ואז הדלת נפתחה. נטלי עמדה שם עם חיוך.
"מה איתך, מוצ'י?" נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה, "מתארגנת לפגישה עם עומרי?"
"כן." השבתי לה בחיוך.
"מתרגשת?" שאלה שמחה.
"אני לא מתרגשת, אני פשוט שמחה לפגוש אותו."
"את יודעת?" היא תפסה את הכרית וחיבקה אותה חזק, "אני שמחה שאתם בקשר. אני דיברתי עם רועי כל הזמן הזה והוא אמר לי שעומרי מדבר עלייך איתו די הרבה. אני חושבת שגם הוא שמח שאתם בקשר."
"גם אני שמחה שאנחנו בקשר אבל את רוצה לדעת יותר מזה?" ציחקקתי במבוכה.
"דברי."
"כל הזמן הזה לא שכחתי ממנו לרגע." התחלתי לשתף בחיוך, "כשדיברנו בפעם הראשונה אז אני אמרתי לו את זה ואני שמחתי בטירוף כשהוא אמר לי בדיוק את אותו הדבר."
באמת?" צחקה, "מוצ'י, ממתי את אומרת דברים כאלה לגברים שרק הכרת?"
"אל תשכחי שהוא לא סתם גבר. הוא הגבר הראשון שהספקתי לראות בעיניים שלו שאכפת לו ממני."
"זה כל-כך יפה שהוא עדיין זוכר אותך." אמרה בהתפעלות, "בסופו של דבר הוא לא חייב לך כלום והוא יכול להמשיך בחיים שלו אבל עצם העובדה שדיברתם אחד עם השנייה והוא מתעניין לשלומך, זה מקסים בעיניי."
"לא פוגשים גברים כאלה, נטלי. אמרתי לו גם שהוא לא חייב לי כלום אבל הוא מתעקש להישאר ולא לעזוב. אני גם צריכה לזכור שבסופו של דבר אני לא מכירה אותו ואני חייבת לשמור על גבול מסוים אבל יש רגעים שאני רוצה לקחת את הרגע רחוק מידי ומצד שני זה יכול להיות מסוכן."
"אני מבינה."
"אני גם לא חושבת יותר מידי," אמרתי כדרך אגב, "אני יותר מתונה עם המחשבות שלי עליו."
"זה מעולה," הסכימה, "לחשוב כמה שיותר פחות זה הכי טוב שיש. יותר מידי מחשבות גורמות לך לפתח ציפיות כלשהן ואז מגיע השלב שאת מתאכזבת."
"נכון." הנהנתי, "עומרי הוא הגבר שהציל אותי מאונס ובחר להמשיך איתי את הדרך עד שאני אחלים ממה שקרה. הוא לא מסכים לעזוב אותי לרגע ותמיד שואל לשלומי ולא שכח אותי מהרגע שהגיע לשירותים." סיכמתי לה ובעיקר לעצמי כשאני מסתכלת על הקיר בריכוז.
"ועכשיו הגיע הרגע שאתם נפגשים ורק אלוהים יודע מה יהיה הלילה." היא קמה מהמיטה ונעמדה מאחוריי.
"חד משמעית, רק אלוהים יודע."
"אבל תזכרי," היא התעסקה לי בשיער והסתכלה עליי מהמראה, "זה לא דייט. תקחי את הרגעים לאט לאט ותבחני את מה שקורה ביניכם. לא אומרת לך להתחיל להתאהב בו אבל לאט לאט עד שתרגישי בטוחה בעצמך ובכל מה שיקרה שם."
"אנחנו נפגשים לדבר," אמרתי לה בטון החלטי, "לא יקרה משהו מעבר."
"לעולם אל תסמכי על מה שיוצא לך מהפה, מוצ'י," הזהירה, "יש לך פה של מכשפה."
"עומרי אומר שאני פיץ'."
"פיץ'?"
"הנסיכה של מריו."
"מריו?"
"זה הוא, עומרי." קרצתי לה.
"אז שישים לך את הכתר על הראש."