כל מה שאני צריך

פרק 2:🖤

מאי

נהג המונית פתח את הדלת ואני יצאתי ממנה כשעיניי נעוצות במבנה המפואר שעמד לנגד עיניי.
טריקת הדלת הודיעה לי שנטלי יצאה אחריי ונעמדה לצידי בחיוך גדול ונרגש.
המבנה התקשט בלדים צהובים לכל אורך הכניסה ואורות לבנים קישטו את העצים ונתנו למקום מראה בהחלט יוקרתי ויפיפה. עדר של אורחים צעדו אל השומרים בכניסה ואמרו שלום בעזרת חיוך שרמנטי ומנומס. עצי הדקל נתנו מראה רשמי ודי מעניין ביחס לחברה שבה מקיימת את האירוע. שלט גדול היה תלוי בכניסה למבנה באורות זוהרים בצבע אדום והוסיפו לתאורה מראה שובבי. הכל היה כל-כך לא קשור אחד לשני אבל הצליחו להשלים זה את זה.
אני ונטלי הסתכלנו אחת על השנייה ובחנו את השמלות שלבשנו עד שהסתכלנו זו על זו בחיוך נרגש.
נטלי לבשה שמלת מיני שחורה. מחוך עטף את פלג גופה העליון, והשאיר את בטנה חשופה ברשת מנצנצת וחזהה עטוף במלואו והשאיר מעט מקום לדמיון. מכנסון קצר עטף את פלג גופה התחתון והשלים את השמלה ברשת מקסי מחורזת. עקביה הכסופות נקשו על המדרכה וסיימה את הלוק עם שיער חלק ומתוקתק.
פילסתי את ידיי עד מותניי והסתכלתי על נטלי מחויכת.
היא בחנה את שמלתי. שמלת מיני זהובה, סטרפלס. מחוך מנצנץ עוטף את פלג גופי העליון והמשיך מטה עד שהסתיים ביריכיי עם בד ארוך שהגיע כמעט עד הרצפה, מנצנץ שהתלווה בצידי הימין של גופי. רגליי היו מלוות בעקבים שחורים ונתנו מראה יוקרתי ומשלים והלוק הסתיים בחצי קוקו שנקשרו בסיכה מאובזרת פנינים.
אני ונטלי סימנו אחת לשנייה שאפשר להתקדם אל עבר המבנה והתחלנו לצעוד אל השומרים שנתנו לנו להיכנס בחיוך קטן.
הלכנו אחרי כולם עד שנכנסנו פנימה, המראה היוקרתי פער את פי. הסתכלתי לכל עבר עם פה פעור.
שנדלירים קישטו את התקרה, ואזות ענקיות מלאות בפרחים עמדו על שידות לבנות צמוד לקיר. משני צידי החדר היה בופה עצום ובמרכז החדר היו שולחנות עגולים עטופים בבד סאטן לבן ועציצים התווספו לשולחן. מלצרים לבושים במכופתרת לבנה עם וסט שחור ועניבה שנכלאה בין המכופתרת לוסט עם מכנסיים שחורים הסתובבו בין כולם עם כוסות שמפניה וחיוך מזמין.
הקירות היו מוארות בלדים עם אורות לבנים והחדר היה זוהר ומיוחד בלי טעויות. הם העזו לעצב בלי לחשוש למה שיש לאחרים להגיד כי במקום אחר בהחלט היו יודעים מה להגיד. לא היה נראה שיש קשר בין עיצוב המקום לסטייל של השם "קליאופטרה".
השם "קליאופטרה" היה תלוי בצידו הימני של החדר בצבעים חמים ונועזים.
ללא ספק ידעו להשקיע בעיצוב.
המשכתי להסתכל סביב ולהתרשם לטובה. נטלי תפסה את ידי והובילה אותי לאחד מהשולחנות. הנחנו את התיקים הקטנים שלנו על השולחן והבטנו סביב. הבטנו על האנשים וכל אחד היה לבוש בהתאם לאירוע. אנשים מרשימים נכנסו זה אחר זה לאולם וכולם היו מחויכים ואלגנטים בהתנהגותם.
"מרגש, לא?" שאלה נטלי ותפסה את תשומת ליבי אליה בחיוך גדול ושחררה אנחת רווחה.
"האמת מאוד." השבתי בחיוך קטן ועיניים פעורות.
מלצרית צעירה ניגשה אל השולחן והציעה בחיוך קטן כוס שמפניה. אני ונטלי לקחת כוס והודנו לה והיא המשיכה בעבודתה.
"את רואה פה את היוסיאל הזה?" לחשתי באוזנה כשאני סורקת את האורחים.
היא בחנה את האורחים הנכבדים והנידה בראשה בשפתיים מורמות מעלה. "לא. אולי הוא עדיין לא הגיע."
האולם התחיל להתמלא במלא אנשים.
כמה אנשים עלו אל הבמה שניצבה בצד אחד של החדר והם החלו להרכיב שם את הכלי נגינה שלהם. תיראתי לעצמי שהולך להיות אירוע שמח.
ככל שהאולם החל להתמלא באנשים אני הרגשתי קצת לא קשורה. כולם הכירו את כולם ועמדו ודיברו אחד עם השני בעניין ואני לא הפסקתי להסתכל על כולם כאילו נחתתי בחלל וראיתי חייזרים.
"בואי נלך לאכול משהו," נטלי לחשה לי באוזן, "עד שאני מגיעה למקום של אוכל בחינם ועוד יקר, למה לא לטעום מזה?"
באותו הרגע מצאתי את עצמי הולכת אחריה כשהזרוע שלי כבולה בידה ואני צחקתי לאור ההתנהגות של אחותי הקטנה.
אוכל בחינם, למה לא?
התור של הבופה היה ארוך וחיכינו בסבלנות. פתאום הרגשתי שנטלי מסתובבת עם ראשה ולאחור ואני מיד אחריה.
גבר מבוגר עמד מולה עם חיוך קורן ולצידו עמדה אישה די צעירה עם שיער אדמוני שהייתה לבושה בשמלה לבנה שהחמיאה לה באופן יוצא דופן.
גבר די מלא עם כרס בירה. הוא היה לא גבוה ולא נמוך. את לחיו וסנטרו הידר זקן די קצוץ ומסודר הנותן מראה מטופח בגוון אפרפר ולבן ושיער שחור עם בלורית היה מסודר על הקרקפת שלו. עיניו הירוקות והקטנות בקושי נראו עם החיוך השרמנטי ואני הבנתי מיד מי האיש שעומד מולנו, יוסיאל פרי.
"לא תיארתי לעצמי שבאמת תבואי," אמר לנטלי בחיוך, "טוב לראות אותך."
"מה שלומך, יוסיאל?" היא לחצה לו את היד ונישקה אותו בלחי, "נעים מאוד, נטלי." הציגה את עצמה בפני האישה שעמדה לצידו.
"שלומי בסדר גמור," השיב כשחיוכו הופך לחיוך רעבתני ובוחן את גופה של אחותי בלי למצמץ, "תכירי, זאת אישתי, אוולין."
חיוכי התפוגג לאט לאט ונעצתי באיש המבוגר מבט סולד ובלעתי את רוקי במאמץ. סמכתי עלייך, נטלי, מה עכשיו?
"הו, נעים מאוד," לחצה את ידה בחיוך קטן ומבולבל, "תכירו, זאת אחותי הגדולה, מאי." היא הסתכלה עליי ונצמדה אליי כשהיא בולעת את רוקה.
שלחתי לה מיד חיוך שליו ולקחתי נשימה עמוקה. אחרי שהיא הציגה אותי מיד כל העיניים היו עליי.
הסתכלתי על יוסיאל ואשתו אוולין בחיוך מנומס ונטלי הסתכלה עליי מהצד. היא שמה לב למבט הרעב של האיש שעומד מולה והחזיקה את זרועי כמו בת שצריכה את אימא שלה.
"נעים מאוד, מאי." לחצתי את ידיהם בחיוך מנומס.
הסתכלתי לאוולין בעיניים והיא מיד השפילה אותן מטה. היא ניתקה את כף ידה מזרועו של יוסיאל אך השאירה את הזרוע משולבת עם שלו.
שלחתי אליה מבט עצוב ורך אפילו שהיא לא ראתה ומתחתי את שפתיי לקו דק.
ואז, ואז הסתכלתי בתוך עיניו של האיש המבוגר. הוא הרים את גבותיו וסרק את גופי באופן יסודי ובלי בושה ואני הצטמררתי בחוסר נוחות נגעל.
הוא סיים לסרוק את גופי ועצר בעיניי. חייכתי אליו חיוך קטן ומאולץ והנהנתי.
"את יפיפייה, מאי," אמר בתשוקה מרה ואני הגבתי בחיוך קטן.
"תודה רבה," זייפתי צחקוק, "גם אשתך מהממת." אמרתי כדי לרכך לעצמי ולנטלי את האווירה.
אוולין מיד הרימה את עיניה אליי וחייכה קלות. היא הייתה מוטרדת ועצובה ולא השמיעה קול. בעלה כלל לא התייחס והמשיך לסרוק את גופינו באופן מגעיל וסוטה. הרגשתי לא נעים. הרגשתי לא נעים בעיקר בשביל אשתו, היא נראית בחורה מתוקה ועדינה. כואב לראות שבעלך לא מתייחס למחמאה שנאמרה על אשתו אפילו ממישהו לא מוכר.
הוא ממשיך לשלוח לי חיוכים ובלי לשים לב הוא נשך את השפה התחתונה שלו והביט לי בחזה שבצבץ לו מהשמלה שלבשתי. לא ידעתי מה לעשות או להגיד כי בכל זאת, הוא הבעלים של החברה המפורסמת ואני הצטרפתי לאורחת שהזמין.
"טוב," נטלי כיחכחה בגרונה, "היה נעים להכיר אותך, יוסיאל, ואת אותך אוולין. אנחנו נמשיך להסתובב ברשותך."
נטלי שלחה לו חיוך קטן מתנצל וחיוך חם לאוולין ושילבה את ידה בזרועי והתכוונה ללכת. "היה נעים ביותר להכיר אתכן." יוסיאל עצר אותנו ונעצנו בו מבט סולד.
"כן." שיחררה אנחת רווחה.
"אני חייב להגיד שאף פעם לא פגשתי בחורות כאלה יפות ואלגנטיות. בחורות סקסיות ומלאות תשוקה כמוכן לא יוצא להכיר בכלל בעולם שלנו." אמר בקול נמוך שהטון עם התשוקה המרה הייתה עדיין באוויר ואוולין מביטה בו בחדות.
אני ונטלי הסתכלנו על אוולין ועיניה נצצו מכאב. היא התנשמה בכבדות והסתכלנו עליה בעיניים גדולות מלאות רחמים. אוולין פתחה את פיה כדי להגיד משהו אבל מיד התחרטה ועיניה הבריקו מדמעות ולא האמינה למה שהיא שמעה מבעלה הדוחה.
גבר בשנות ה-50 לחייו אומר דברים כאלה לשתי בנות שיכולות להיות הבנות שלו, איך הוא מעז?
אוולין השפילה מבט וניסתה להראות שהכל אצלה בסדר עם חיוך דק כשהיא מחזיקה את הדמעות.
נטלי שוב כיחכחה בגרונה ויוסיאל הרים את עיניו אלינו. "ברשותך אנחנו נלך להסתובב קצת." הודיעה בחיוך מנומס.
מיד הסתלקנו. "תהנו לכן, בנות." איחל מאחור וראיתי בזווית העין את ראשו מסתובב לעברי עם המבט על הישבן שלי.

↔

המוזיקה כבר מתנגנת ברקע. כמה מהאורחים רוקדים ברחבה ואני ונטלי עומדות על יד שולחן ונעות עם הקצב בחיוך קטן כאשר אנחנו מביטות סביב.
בין כל הפרצופים אני תופסת את עיניו את יוסיאל הנעוצות בי בחיוך מטריד. אשתו אוולין דיברה עם אחד האורחים וראיתי כמה היא מתאמצת לחייך.
כואב לי הלב עליה. היא נשואה לאיש בוגדני שמסתכל על כל אחת ולא מעריך את מה שיש לו בידיים. המשפט שאמר מקודם היה מיותר לחלוטין כשאשתך עומדת לידך ובעיקר כשאתה אומר אותו לבחורות שיכולות להיות הבנות שלך.
הוא לא פסק לבחון את גופי ואני התמלאתי בצמרמורת גועלית. הסרתי את עיניו ממנו והתעלמתי מהעובדה שהוא מסתכל על גופי בלי בושה.
"הוא חתיכת חוצפן," יריתי לנטלי כשאני מנסה להישאר עם החיוך על פניי, "גבר שיכול להיות אבא שלנו מעז להסתכל עלינו ככה."
לא יכלתי יותר לשמור לעצמי את העצבים שאני ממשיכה לאגור.
לא קל לעצבן אותי. אני תמיד הייתי בן-אדם רגוע ומנומס לסובבים שלי אך הפעם לא יכלתי יותר.
"תתעלמי, מוצ'י," הסתכלה עליי נטלי וחייכה חיוך קטן לאחר שהסתכלה מאחוריי וקלטה את יוסיאל, "עוד קצת ואנחנו עפות מפה."
"איך? איך, יפה שלי, אתעלם מזה?"
"כי תקלטי איפה את נמצאת!" הפעם הייתה עצבנית, "את נמצאת באחת החברות הכי גדולות בארץ ואת לא יכולה לצאת נגד הבעלים של החברה שהזמין אותי באופן אישי."
היא הייתה עצבנית ומתוסכלת אבל היא לא הרגישה בנוח בכלל.
היא מבינה על מה אני מדברת.
"איכס, הוא כל-כך מגעיל אותי," התחילה להתנשם בכבדות והעבירה את ידיה בין שיערותיה, "את חושבת שאני לא יודעת על מה את מדברת? אני רואה איך הוא מסתכל עלייך ואני נגעלת ממש אבל אי-אפשר להיכנס בו ככה ועוד מול כולם. אני מצטערת, מוצ'י, למרות שזה מה שקורה לנו אני מודה לך שבאת, עוד קצת ואנחנו הולכות מפה ולא נראה אותו יותר בחיים."
נטלי הייתה נסערת והתאמצה כל-כך לשדר עסקים כרגיל, במיוחד שהיא עומדת מול יוסיאל כמה מטרים מלפניה.
היא חייכה לסירוגין ולקחה שלוק מהשמפנייה שעמדה לפניה.
"או-קיי, הכל בסדר," תפסתי בזרועה וחייכתי אליה, "אני שמה לב שאת נסערת. בואי נלך לשתות משהו כי הדבר האחרון שאת צריכה זה אלכוהול, נכון? זה לא המקום הנכון לשתות בסערת רגשות כאלה."
"נכון."
הנהנתי וחייכתי חיוך עצוב. תפסתי בידה והובלתי אותה בעדינות לבר.
תמיד כשנטלי הייתה נלחצת היא הייתה מתחילה להיות מבולבלת ומתחילה להיכנס להתקף חרדה. מקום הבריחה שלה להירגע היה לטבוע באלכוהול ואז לאבד הכרה. היא תמיד ידעה שזו לא הדרך הבריאה להתמודד עם זה אבל לצערי זאת תמיד הייתה האופציה היחידה שהייתה לה בראש והבינה עם הזמן שזה הדבר הנכון לעשות.
לא הייתי שם בזמן כדי למנוע את זה רוב הפעמים אך כשהייתה לידי היא הסכימה לתת לי להדריך אותה ולעשות את הדבר הנכון באמת.
דווקא בגלל הקשר הקרוב שלנו היא סמכה עליי ונתנה לי "להציל" אותה כשהייתה נכנסת לבור הזה.
הרגשתי בידי את ידה של נטלי שרעדה. היא בלעה את הרוק שחנק אותה בכוח וניסתה להרים חיוך. חייכתי אליה אך ליבי דפק בחוזקה.
ליטפתי את כף ידה עם ידי השנייה וסימנתי לנטלי לנשום נשימות עמוקות ביחד איתי. לאט לאט היד הפסיקה לרעוד והיא עצמה עיניים כאשר היא נרגעת וחייכה חיוך קטן שהבליט את גומות החן שלה. זה חיוך אמיתי ורגוע.
תפסתי את עיניה בחיוך לאחר שפקחה אותן והנהנתי כסימן שהכל בסדר.
עמדתי על יד הדלפק בבר עם נטלי שהייתה מאחוריי וביקשתי מהברמן בקבוק מים. מיד לאחר שנתן לי פתחתי אותו במהירות ונתתי לנטלי לשתות.
היא ינקה את הבקבוק כמו גמל צמא במיוחד.
"עכשיו הכל יהיה בסדר." קבעתי וליטפתי את זרועה.
"אחרי הרמת כוסית נלך הביתה?" שאלה במהירות.
"כן."
"יופי."