כל מה שאני צריך

פרק 8:🖤

מאי

הייתי המומה.
זה אשכרה מחשבה יוצרת מציאות.
פערתי את פי ולא האמנתי למה שאני שומעת.
"עו-עומרי?" גמגמתי, "היי."
"היי," קולו היה נעים ומהוסס, "אמ, מה שלומך?"
"אממ... שלומי נחמד." השבתי מבולבלת.
"אני מצטער שאני מתקשר ככה פשוט אני שבוע שלם תהיתי עם עצמי האם זה הדבר הנכון." שמעו בקולו שהוא מבולבל.
"זה לגמרי הדבר הנכון, עומרי," אמרתי בחיוך ולקחתי נשימה עמוקה, "אני שמחה שהתקשרת."
"גם אני שמח." אמר עם חיוך שהיה אפשר לשמוע בקולו.
חייכתי לעצמי כמו מטומטמת ושתיקה מביכה הייתה בשיחה שלנו. גירדתי בראשי כשלא ידעתי מה להוסיף והייתי מובכת בטירוף.
"את עסוקה?" שאל פתאום, "אני מפריע לך?"
"לא," קראתי, "לא אתה לא מפריע לי. אני בעבודה ויצאתי לנשום אוויר אז ככה שהכל בסדר."
"יופי."
"מה שלומך? איך עבר עליך השבוע?" ניסיתי למשוך את השיחה.
"היה לי שבוע נחמד."
"כן? יופי."
"ואיך עבר עלייך?"
"היה לי שבוע מורכב בעיקר," השבתי מהנהנת, "קשה ומתוח."
"אני מבין. איך את מרגישה? אני מקווה שבסדר."
"אני מרגישה אותו דבר, עומרי," אמרתי עצובה, "זה לא עובר. אני לא מצליחה לעבור את זה לבד."
באותו רגע רציתי להיפתח אליו אבל הייתי חייבת להזכיר לעצמי שלא משנה מי הוא ומה הוא עשה בשבילי וכמה אני לא הצלחתי לשכוח אותו הוא בסופו של דבר בן אדם זר.
הרגשתי ביטחון לבוא ולפרוק לו אבל הייתי צריכה להציב לעצמי גבול.
"את לא לבד!" הכריז, "יש לך את אחותך לצידך."
"אני יודעת."
"ואפילו יש לך אותי, או-קיי?" הודיע בסמכותיות, "אני לא השארתי אותך לבד אז ואני גם לא אשאיר אותך לבד גם עכשיו. אני מצטער שלא התקשרתי עד עכשיו, זו הייתה טעות."
"אתה לא צריך להצטער," חייכתי חיוך קטן, "כי אתה לא חייב לי כלום."
"אני כן."
"אתה לא, עומרי," צחקתי, "אני מעריכה אותך בטירוף, כן? אבל אתה לא צריך להצטער. אם לא אתה אז לך תדע מה היה איתי היום. אני כל השבוע לא שכחתי אותך."
שתיקה הייתה בינינו. חיוכי גדל לאחר שהבנתי מה בעצם אמרתי לו והכיתי את ראשי עם כף ידי במבוכה. נשכתי את השפה התחתונה שלי והתחיל להיות לי חם.
שמעתי גיחוך מבעד לקו. "זה מצחיק, את יודעת?"
"למה זה מצחיק?"
"כי גם אני לא שכחתי ממך כל השבוע הזה." התוודה.
"אה, ובכל זאת לא התקשרת?"
"אמרתי לך שאני מצטער, מאי, באמת. בבקשה ממך אל תעשי לי את זה." צחק במבוכה.
"אני צוחקת, תירגע."
"יש לך מזל."
"כן, יש לי מזל בהחלט גדול." מלמלתי.
"ואני שמח לשמוע שלא שכחת אותי."
"לא יכולתי שלא."
"אני שמח."
"גם אני שמחה. בכללי, עומרי, אני חייבת להגיד לך עדיין תודה."
"את לא חייבת לי כלום בדיוק כמו שאת אמרת שאני לא חייב לך כלום, זוכרת? עצם העובדה שאת עדיין זוכרת אותי זו התודה הכי גדולה שבישרת לי. שבוע שלם חלמתי על הרגע הזה שאני אדע איך את מרגישה, מבינה? יצאתי דביל כזה אבל בסוף לא יכולתי יותר."
"חיכיתי לשמוע ממך," הרגשתי שאני חופשיה איתו ויכולה להגיד לו כל מה שעל ליבי גם אם זה הכי מוזר שיש כשאנחנו עדיין לא מכירים, "כל השבוע חיכיתי לשמוע ממך. זה היה חסר לי כי ביום ההוא אתה היחיד שאיכשהו הצלחתי לסמוך עליו. היית שם בשבילי. הרגשתי איתך בטוחה למרות שבתוך תוכי פחדתי עד עמקי נשמתי."
"זה מחמם לי את הלב לשמוע את זה ממך, מאי," אמר בטון מאושר, "זה עושה לי טוב בלב שתדעי לך."
"זה המצב, עומרי."
"אני ראיתי את מה שעברת שם," אמר עצוב, "ראיתי אותך נלחמת בו."
"זה סיוט שנמשך עד היום, עומרי."
"אני מבין."
"אף אחד לא יכול לעזור לי." הדמעות הגיעו לגרוני ומחצו אותו, "התחלתי עבודה חדשה כדי שזה יסיח את דעתי אבל זה לא עוזב אותי. אני חיה עם זה כל רגע וכל יום."
"אני אעזור לך, את שומעת? אני לא אשאיר אותך לבד בסיפור הזה." הכריז בנחישות.
"עומרי-"
"מאי!" קטע אותי, "אני כבר אמרתי לך, אני לא עזבתי אותך אז ואני לא אעזוב אותך עכשיו."
לא ידעתי עוד מה לומר. מה שיכולתי לעשות זה פשוט לתת לדמעות לרדת על הלחי ולחייך חיוך עצוב. הקול שלו ניחם אותי. המילים שלו ניחמו אותי.
אתה לא מכיר אותי בכלל, למה שתעשה את זה?
עבר בסך הכל שבוע והכל בסימן שאלה ענק.
למה לא הצלחנו לשכוח אחד את השנייה?
למה הוא לא רוצה לעזוב אותי לבד בסיפור הזה?
למה הוא היחיד שאני מצליחה לסמוך עליו?
למה אני כל-כך נרגשת מהקול שלו?
למה אני מתרגשת ממה שהוא אומר?
"אתה לא תעזוב אותי?" התרגשתי.
"לא!"
"אתה תעזור לי?"
"תמיד."
"עומרי?"
"מה, מאי?"
"אני יכולה לראות אותך מתישהו? אני חושבת שזה יכול לעשות לי טוב."
"בטח," צחק, "מתי שרק תרצי."
"אני רוצה מחר בערב," ליבי דפק בחוזקה, "אתה תוכל?"
"כן!" הכריז, "מתי שרק תרצי ואני אגיע אלייך."
"עומרי?"
"כן, מאי?"
"תודה רבה," צחקתי בשיגעון, "תודה רבה על הכל."
הוא גיחך ואני אחריו. "בבקשה מאי."
"אני אראה אותך, נכון?"
"כמה שתרצי."
"אז אני יכולה לחזור לעבודה, נכון?"
"את יכולה בתנאי אחד."
"מה?"
"שתחשבי עליי ולא על מה שהיה."
"אני בטוחה במיליון אחוז שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב." אמרתי לו בחיוך מאושר, "אם אני אתקשר אליך אחרי המשמרת ותשמע אותי צוחקת אז תדע שקיימתי את התנאי שלך."
"אז אני מחכה, פיץ'."
"פיץ'?"
"הנסיכה של מריו."

עומרי

אחרי שהשיחה היום בצהריים שלי ושל מאי התנתקה האנרגיות שלי קיפצו מעלה.
לשמוע את הקול שלה עשה לי טוב בלב שפחדתי שהוא עוד רגע יפסיק לפעום מרוב שהוא פעם בחוזקה.
הבחורה הזאת שדאגתי לה כל-כך ורציתי לשמוע מה איתה עשתה לי בלב משהו שלא זכרתי מתי הרגשתי אותו בפעם האחרונה.
אמרתי את זה, אני מרגיש שהיא התיקון שלי מאז דריה אבל השאלה שזה לא משהו נוסף שיקרה בדרך שלי להגיע אל ליבה של מאי.
האנרגיות שלי עלו ועלו וכך גם קצב העבודה שלי.
אבא שלי מעולם לא ראה אותי עובד כל-כך בריכוז ובנחישות אבל משהו אחד מסתבר יכול לגרום לי להוציא צדדים שמעולם לא ידעתי שיקרו.
זה משהו מיוחד שלא חשבתי שיקרה אי-פעם.
מאי היא משהו מיוחד שלא פגשתי מעולם.
השבוע הזה התחיל ונגמר כשעיניה הכחולות והגדולות לא יצאו מראשי וליוו אותי כל היום.
כחול קריסטל שבה אותי מהרגע שהיא נתנה לי הזדמנות לראות אותן מקרוב.
אני עכשיו פושט את הגופיה שעליי והכפכפים.
התכוננתי לקפיצת ראש ומיד מצאתי את עצמי שוחה בחתירה מהירה אל הקצה השני של הבריכה.
הרמתי את גופי מעל המים והעברתי את ידי בשערי ואז בפניי.
שילבתי את ידי על שפת הבריכה והנחתי את ראשי עליהן.
שקט היה בחוץ מלבד הצרצרים שצרצרו ברקע והביאו את הרוגע והנחת.
צלילה מהצד השני של הבריכה קטעה את השקט וחתירה עדינה ושקטה הייתה לכיווני.
הסתובבתי ונשענתי עם גבי אל קצה הבריכה כשאני נשען ומותח את זרועותיי לצדדים.
גופתה הגיעה אליי וידיה נגעו בחזה החשוף שלי והיא עלתה מעל פני המים.
היא הסתכלה עליי בחיוך מלא תשוקה ונשכה את השפה התחתונה שלה.
בחנתי את פניה וניגבתי עם ידי את פניה המלאות במים. היא התענגה על המגע שלי בעורה.
היא התקרבה קרוב והניחה את ידיה על כתפיי בחיוך מאוהב. "מה את עושה פה, מורן?" אמרתי מיואש.