כל מה שאני צריך

פרק 13:🖤

עומרי

'איפה אתה?'
צליל של הודעה התנגן בתוך השקט של החצר.
שחיתי אל המקצה השני של הבריכה והרמתי את הטלפון שלי.  'אצל נוגה.'
'אצל נוגה? מה אתה עושה שם?' השיבה במהירות.
נאנחתי והקלדתי לה מהר.  'אני ישן פה היום.'
היא אף פעם לא ידעה לשחרר.
'רוצה לבוא לישון אצלי? יש לי בית ריק היום.'
'אני לא יכול, מורן.'
'למה?'
'זה לא משנה למה, אני לא יכול ובזה נסגור את הנושא.'
'אבל אני מתגעגעת אליך, למה אתה כל-כך קשה איתי?'
'אני לא קשה איתך, מורן.'
'אז למה אתה תמיד קר אליי?'
'אני לא קר אלייך, מורן. אני מצטער, בסדר? פשוט כרגע זה לא זמן טוב ואני לא יכול להתראות איתך. ניפגש מחר במשרד. לילה טוב שיהיה לך.'
סגרתי את השיחה והנחתי את הטלפון חזרה על הקרקע. הסתובבתי ונשענתי עם גבי על דופן הבריכה ומשכתי את ראשי לאחור כשעיניי רואות את הכוכבים שבשמיים.
צליל הודעה שוב קטע לי את השקט ואני הסתובבתי חזרה אל הטלפון. 'זה אף פעם לא זמן טוב! למה אתה לא מבין שאני אוהבת אותך? אני מתגעגעת אליך כל-כך ואתה לא סופר אותי. נכון, אתה המנהל שלי ואני העובדת שלך אבל אפשר לומר שזה כבר מזמן לא הקטע בינינו, שכבנו עומרי, איך בשבילך זה יכול להיות רק טעות של רגע?'
קראתי את ההודעה שוב ושוב ושוב.
קפאתי מבעד לטלפון.
הלילה הזה שסיבך אותי לגמרי יצא משליטה.
נכון, שכבנו. לא תיארתי לעצמי שהיא תתאהב בי בכל יום שעובר.
זה סיפור שהצלחתי לשכוח והיא בשנייה החזירה אותי להתחלה של הסיפור בין שנינו.
מבחינתי הסיפור הזה מעולם לא התחיל אבל אצל מורן, הוא מעולם לא נגמר.
הנחתי את הטלפון חזרה על הקרקע וטבלתי את גופי את הראש בתוך המים הקרירים של חודש אוקטובר. התרוממתי במהירות וניקיתי את פניי מהמים עם שתי הכפות הידיים.
הטלפון שוב האיר עם אותו צליל של הודעה והפנתי את ראשי לאט אל הטלפון. לא הייתי צריך לנחש ממי ההודעה.
'אל תענה לי אבל אני אגיד לך  שוב עד שתפנים - אני אוהבת אותך, דביל! אותו הלילה היה הלילה הכי מיוחד שהיה לי בחיים. ההרגשה של הידיים שלך על הגוף שלי עדיין נמצאת ואני לא אוותר עד שארגיש אותן שוב. אני אלחם עליך ואני מבטיחה לך שבחיים לא תמצא מישהי שאוהבת אותך כמו שאני כי אני מאוהבת בך עד השמיים.'
קראתי את המשפט האחרון בלי הפסקה.
עצמתי את העיניים והעיניים הכחולות והגדולות של מאי הופיעו וזהרו.
פקחתי את עיניי והסתכלתי אל חלון חדר השינה שבו היא ישנה.
לא השבתי גם להודעה הזאתי והוצאתי את עצמי מהמים.
התנגבתי במגבת ולבשתי את החולצה. רק לאחר מכן שמתי לב את המהירות שבה עשיתי את זה.
לקחתי את הטלפון וכיביתי אותו. עליתי במדרגות במהירות והתחלתי לצעוד אל חדרה של מאי. פתחתי את הדלת לאט ובשקט והכנסתי את ראשי פנימה.
היא שכבה על המיטה בשלווה.
שערה היה מפוזר מאחורי ראשה ונשימותיה היו יציבות ושקטות.
נכנסתי בשקט אל תוך החדר והתקרבתי אל המיטה.
התיישבתי על הספה מצד שמאל ונשענתי עם ידיי על הירכיים שלי כשכפות ידיי עוטפות את שפתיי.
התבוננתי בה.
בחנתי את פניה. פניה הקטנות.
השפתייה שהיו משורטטות באופן המושלם, נפוחות ובשרניות אך גם ארוכות וקטנות.
שערה השחור הביא ברק והונח לאחור בשלמות. הפוני היה בדיוק באופן המתאים שהגיע עד הגבות הארוכות והכהות שלה. השיער השחור והשופע שלה התאים לה בדיוק.
מאי היא יפיפייה כמו נסיכה מהאגדות.
זה הרגיש לי הכי טבעי ללכת אל מאי אחרי ההודעה שמורן כתבה לי.
מורן מתבלבלת, היא אומרת שאף אחד לא תאהב אותי כמו שהיא אוהבת אותי. מה אם בעצם הכוונה האמיתית לכל האהבה הזאת שהיא מרגישה אומרת לה שבעצם היא לעולם לא תאהב אף גבר כמו שהיא אוהבת אותי?
אותו לילה שבו שכבנו... הייתי מרוסק.
לצערי... מורן הייתה נקודת הבריחה שלי לכל מה שעבר עליי.
יצאתי בן זונה. יצאתי גבר מנוול כי רק ניצלתי אותה כשהיא הייתה לידי.
היה יותר מידי באותו הלילה ולצערי זה הביא אותנו למקומות רעים.
מורן היא בחורה יפה. שיער חום חלק ועיניים ירוקות יכולות להוציא גבר מהכלים כשהיא רק מחייכת לכיוון שלו. אבל לא במקרה שלי.
להרגיש טבעי ללכת אל מאי אחרי מה שמורן כתבה לי היה כמו טעות. אני לא מתאהב במאי ואני לא מתכוון לפתח אליה רגשות אבל ההודעה שלה גרמה לרגליים שלי לעלות לחדר השינה ולהיות לצידה.
כשאני מתבונן במאי הטלפון שלה האיר ורטט נשמע.
הרמתי את הטלפון של מאי מהשידה והסתכלתי על צג 'האחות הכי טובה בעולם' היה כתוב.
קמתי מהספה עם הטלפון ויצאתי במהירות ובשקט מהחדר.
החלקתי על הטלפון ועניתי לשיחה. "הלו? נטלי."
"עומרי?" השיבה, "מה נשמע?"
"הכל בסדר, מה שלומך?"
"טוב. מה, איפה מאי? ישנה?"
"כן."
"היא כתבה לי הודעה שהיא ישנה אצל מישהי שאתה מכיר." התחילה לומר, "תקשיב, אני יודעת שקרה משהו, מאי לעולם לא הולכת לישון אצל אנשים זרים סתם ככה ובגלל זה אני רוצה שתספר לי מה קרה."
יצאתי לחצר והתיישבתי על מיטת השיזוף.
העברתי את ידי בשיער באנחה ונשענתי עם הזרוע שלי על הירך.
"עומרי? למה אתה שותק?" שאלה בהיסוס.
"נטלי, אני חושב שכדאי שמאי תספר לך, בסדר?" לא יכולתי לספר את מה שהיה מוקדם יותר ורק רציתי לנתק לה אחרי שרצתה לדעת מה היה. "זה לא סיפור ארוך פשוט זה משהו שקשה לשמוע."
הפעם היה תורה לשתוק מבעד לשיחה.
אני הבנתי אז באותו היום כמה נטלי רגישה לאחותה והיא יכולה בשנייה להישבר. אני לא יודע אם אוכל להתמודד עם זה כרגע.
"נטלי, אני הבטחתי למאי שאני אטפל בהכל," הוספתי כשהבנתי שהיא חרדה, "היא לא לבד בסיפור הזה. אחותך תהיה בסדר כל עוד היא נמצאת במשמרת שלי ואני לא אתן לו להמשיך לפגוע בה. לכי לישון, טוב? אני מבטיח לך שבבוקר היא תתקשר אלייך ואפילו תעיר אותך מהשינה אם צריך רק כדי שתדעי שהיא בסדר."
"תבין עומרי," אמרה בשקט, "מאז מה שקרה אני מפחדת עליה יותר ויותר. אני ישנה איתה במיטה ולמזלי היא לא חולמת סיוטים עליו. אני מחבקת אותה חזק רק כדי שתרגיש שאני מאחוריה. היא אחותי הגדולה, עומרי, לא בא לי שהיא תלך לאיבוד אחרי מה שקרה."
"היא לא תלך לאיבוד ולמה? כי את אחות טובה, נטלי," אמרתי בחיוך עצוב, "אפילו מאי אמרה לי שהיא יודעת שיש לה אותך ואת אימא שלכן, את מבינה? היא יודעת שהיא לא לבד אבל לצערי היא מרגישה ככה."
"אבל היא לא." פה היא נשברה וייבבה בבכי, "היא אף פעם לא תהיה לבד. עכשיו יש לה אותך ואני כל-כך שמחה שאתה נמצא בחיים שלה כי היא שמחה. במקום לדבר על מה שהיה אנחנו מדברות עליך והיא מרגישה טוב, העיניים שלה נוצצות, עומרי."
חיוך בלתי נשלט עלה על שפתיי והלב שלי דופק במהירות.
גיחכתי לעצמי והרמתי את ראשי לשמיים.
נשכתי את שפתיי למשמע מילותיה של נטלי.
לא תיארתי לעצמי שזה הולך ככה. לא תיארתי לעצמי שמאי מדברת עליי והיא מתרגשת מזה.
"באמת?" פלטתי.
"כן." אישרה לי בתוקף.
"מאז מה שקרה, נטלי, אני לא יכול לעזוב." התחלתי לומר בשקט, "העובדה שהבן זונה הזה ניסה לאנוס אותה ולראות אותה נאבקת בו ואחר כך לראות בעיניים שלה את הפחד, רמסה אותי. העיניים שלה צעקו לי שהמצב הזה לא טוב בכלל. עכשיו שאת אומרת לי שהעיניים שלה נוצצות אומרות לי מלא כי אז העיניים שלה היו כבויות ועצובות."
"אני לא אומרת שהיא מאושרת. יום יום היא נלחמת כדי להרגיש יותר טוב אבל המצב הוא לא ככה. היא נהייתה קשוחה יותר ויודעת לעמוד על שלה ולהגיד לא. היא לא נותנת לכל אחד להתקרב אליה ועם איתך קורה ההפך אז תבין שזה אומר המון, עליך היא סומכת עוד מהרגע שהצלת אותה והעלת לה את החיוך הראשון."
"החיוך הראשון." מלמלתי צוחק.
"אגב, אני עומרי, איך קוראים לך?"
היא השפילה מבט. "מאי." קולה התנגן בשקט לצליל מתוק.
לשמחתי קולה היה יציב אך תחושת הפחד לא עזבה לרגע.
"מאי," מלמלתי, "אז אם את My זה אומר שאת שלי?"
מיד צליל הצחוק שלה הדהר ואני חייכתי כשהצלחתי להשיג את מה שרציתי. הצלחתי לגרום לה לצחוק, איזה אושר.
הסתכלה עליי בחיוך וניגבה את הדמעות.
התענגתי כשנזכרתי ברגע הזה.
נשכבתי על מיטת השיזוף וחייכתי לעצמי.
"באמת שמחתי לראות אותה מחייכת באותו רגע," אמרתי לנטלי, "זה היה לי טוב בלב."
"אז תדע שזה קורה גם איתה פי מיליון."
"אז תדעי שאחותך תהיה בסדר." הודעתי לה בתוקף, "אל תבכי טוב? כי אני שוב מבטיח גם לך שהוא ישלם על מה שהוא עשה. לאחותך יש גב גדול מאחוריה והיא לא תתמודד עם כל החרא הזה לבד."
"תודה עומרי, אין לי עוד מה לומר לך חוץ מתודה. נשבעת לך שאתה כמו מלאך שנפל לנו משמיים, אתה מדהים."
"רק התחלנו את המסע הזה, אין לנו מושג איך הוא יסתיים."
"לגמרי."
"אז את מסכימה איתי שיהיה טוב?"
"צריך להאמין בזה, לא ככה?"
"בדיוק ככה."