שבוי בקסם

פרק 3

שער כבד שניכר עליו כי שנים רבות הוא משמש בתפקידו ויעיד על כך מראהו העתיק, חורק לפתע בקולניות צורמת.

מישהו פותח את השער.

וזה לא אני.

דמי רותח בעורקיי ונשימתי נעשית איטית.

ידיי מושטות קדימה, ממששות את האיזור בנסיון לצוד עצם כלשהו שאוכל להצטייד בו לצורך הגנה עצמית.

מאיפה צץ פה שער עכשיו, לכל הרוחות?

דמי הולך ואוזל מראשי.

לא יתכן.

השער נפתח כמעט לחלוטין ואור יוקד מסנוור את עיניי.

לפניי נגלות שתי עובדות בלתי אפשריות שאני לא מצליח לשים את האצבע על זו מהם ההזויה יותר.

הראשונה, אני יכול להבחין כעת בצללית שובבה של חתול מלוכלך המקפץ מימיני לשמאלי וממני אל האדמה הטרושה. זנבו אכן דביק לחלוטין ועובדה זו מסבירה באופן מושלם את תנועת אצבעותיי המוגבלת במעט. 'אז האויב אתו נלחמתי במשך דקות ארוכות היה יצור גינה חביב, שכל חטאו הסתכם בניסיונו להפיג את שעמומו...' נחמד. אני רושם לעצמי.

אך לאור העובדה השנייה, אני ממצמץ שוב ושוב בעיניי בכדי להיות בטוח שאני לא שוגה לחלוטין בדמיונות וההגיון נטש אותי לאנחות. אני צובט בחזקה את זרועי על מנת לוודא את אמיתותה של הסיטואציה.

הרי לא יתכן שמולי, בתוך היער מלא העצים, מאחורי סלע גדול מימדים קיימת מערה רחבה כל כך.

במיוחד לא כזו שעושה רושם כי השוכנים בה מתגוררים שם כבדרך קבע כבר מזה שנים.

אך המבנה קיים שם. יעידו על כך עיניי העייפות.

הוא יציב כל כך, ושילובי אומנות מהפנטים שעיניי לוכדות, מותירים אותי הלום חושים.

צללית של דמות כלשהי נעה למול עיניו באיזור הפתח.

שריריי מתכווצים.

מן הפח אל הפחת.

אני נותר במקומו, לא נע.

ולפני שאני מספיק לחשוב יתר על המידה, יד חסונה תופסת בי בכח וזורקת אותי פנימה.

השער חורק שוב. נסגר מאחוריי.

טעם מר של דם ממלא את פי וכף ידי שפונה לנקות מעט מאותו נוזל, נגלית לפניי כשעליה מופיע סימן אדום, גדול וכואב מאוד.

"אז מי אתה?" קול חם, חלוש מעט ורגוע מקדם את פניי.

אני מרים את עיניי אל עבר הדובר. מנסה להעריך את מצבי וקולט בייאוש עד כמה הוא אבוד.

מולי נפרש מעגל אנושי המורכב מכיתה שלמה של אנשי צבא ומלחמה, העומדים דרוכים עם נשקיהם שבאופן מפתיע מכוונים כולם אליי.