שבוי בקסם

פרק 9

באופן אינסטנקטיבי אני מכסה את עיניי.

שום רחש לא נשמע. 

עד שקול צווחה מקפיאת דם חותכת את האויר בצליל חד.

מישהו צועק, מישהו אחר שופך את נפשו בבכי וטריקת שער רמה שמרעידה את האדמה שאני עומד עליה.

לרגע אחד, קצר ממש, אני מרגיש את אותה אדמה היציבה לכאורא נשמטת מתחת רגליי. ובאותו רגע קצר אני גם רואה מולי אלפי כוכבים זורחים המסתחררים בקצב של טירוף. באותו רגע אני מעביר מול עיניי, לאור הזרקורים שנדלקו פתאום כמעט את כל קורתיי, ובאותו רגע, יד איתנה תופסת את זרועי בברוטאליות ויד אחרת מכסה את פי באופן שלא מאפשר לי להוציא ולו את האויר הדחוס האצור בדרכי הנשימה שלי.

הידיים שתפסו אותי מובילות אותי איתם ומרחיקות אותי מהאיזור.

"תעזוב אותי!" אני צועק, חסר שליטה, רוצה רק לברוח מכאן, לברוח מכל מקום. פשוט לרוץ, ולתת לנחלי הדמעות להציף כל חלקה קיימת.

אני משתולל, מעיף ידיים, רגליים וכל שריר אפשרי.

אבל מי שמחזיק בי כנראה חזק מאוד.

"תרגע!" לבוש השחורים שמחזיק אותי פוקד עליי.

"אתה נורמלי?" אני צועק. צורח. "תעזוב אותי עכשיו!!"

האיש שמחזיק אותי מהדק את האחיזה בי ואני מנצל רגע של פיקחות ומכניס לו אגרוף מדוייק לאיזור הבטן.

הוא מאבד יציבות.

לא לגמרי, אבל מספיק בשביל שאני אוכל לשנות פוזיציה ולהיות בתנוחה טובה יותר במקרה שאצטרך להלחם.

"אתה יודע מה?" קולו של האיש משתנה פתאום, "בסדר, מה אכפת לי? לך".

הוא מרפה את שריריו ואני מתגלגל ארצה.

עכשיו אני אמור לרוץ, לא?

אבל תוכניות משתנות לפעמים, וכשאני מתחיל לרוץ, אני נתקל באבן גדולה שגורמת לי ליפול ולהתגלגל על האדמה הקשה שנית.

לבוש השחורים נשאר לעמוד עם מבט זועף וידיים משולבות ומסתכל עליי כמו שמסתכלים על שיכור נודד חסר תקנה.

"ידעתי שלא תסתדר לבד", הוא אומר בהתנצחות, "אבל אם אתה עדיין מעדיף- תמשיך לבד, הרי בשביל מה אתה צריך אותי?!"

לפעמים לא צריך הרבה מילים בשביל לזהות את הדמות של הדובר, אבל במקרה שלי זה כנראה היה הכרחי, כי רק עכשיו אני מצליח לנחש מיהי האישיות לבושת השחורים המדוברת.

העייפות משתלטת עליי ובכח לא כח אני אוסף את האיברים הרפוסים הפזורים על רצפת היער ובצעדים של אדם זקן וצבע עור של חולה סופני אני מתקרב אל המושיע שלי.

קולי אינו קול אלא לחישה דקה וצורמת שבוקעת מנשמתי אל עברו של האיש -"איפה השרשרת?"

האיש העטוף בשחור מכף רגל עד ראש מצטנף במקומו.

"איפה היא, ארז?" אני שואל שוב.

ארז מתפתל עוד טיפה וברצף מילים לא ברור הוא מספר- "נכנסתי ואז היא היתה שם, אבל אדוארד ראה אותי. החזקתי אותה כבר ואז..."

"איפה היא עכשיו?" אני קוטע אותו בקול חד.

"לא יודע". הוא מרים את ידיו לבסוף, נכנע.

"לא יודע?" אני חוזר על המילים לאט, כמו מנסה לקלוט מציאות בלתי נתפסת בעליל תוך ניסיון עיקש לקבל פרטי אינפורמציה נוספים- "מה זאת אומרת?"

"בסוף לקחתי אותה", ארז עונה לי ברגשות מעורבים ומשפיל מבט כשממשיך את המשפט "כבר החזקתי אותה בידיים, אבל אז, כשנאבקתי איתך כאן ביער היא נפלה לי איפושהו בין העצים".

רוח קרירה מלווה את סוף מילותיו וטיפות גשם קלות מתחילות לרדת אל הארץ ולהרטיב את האוירה הצוננת.

אבל שום מילה אין לי, להגיב, לענות, לכעוס, להרגיע. 

כלום.

לכן אני מברך בליבי את סופת הרעמים שמתחילה להשתולל סביב ומעסיקה אותי ואת ארז במשחק אחר.

הישרדות.