שבוי בקסם

פרק 5

 אני חופשי עכשיו. באופן זמני.

אני צריך לצאת מפה ועכשיו, לפני שיתגלה לאנשים המתהלכים כאן שלא הכל כשורה.

אני פוסע על קצות אצבעותיו, תר בעיניי את המקום.

שיעול כבד נשמע מצידי הימני. עיניי קולטות שער אטום של חדר נוסף.

אני נצמד לקיר.

יד שעירה, מכוסת צמידים רבים פותחת את השער, איש אדיר מימדים יוצא ממנה, מחייך מאוזן לאוזן ומזמזם לעצמו בלחש.

אני מתכווץ אל הקיר, שפתיי ממלמלות תפילה.

האיש מרים אבן מסותתת מהרצפה ובוחן אותה לעומק. הוא מסתכל עליה ואז לעברי.

אני קופא.

האיש מתקדם לכיווני וחולף על פניי.

אנחת רווחה משתחררת מפי.

רק כאשר אני שומע שהקול רחוק מספיק, אני מנתר ובמהירות מתקדם לכיוון הפתח.

השער פתוח. בנס.

קרני שמש בהירות חודרות פנימה, ולפני שאני מספיק לנשום לרווחה את אוויר הבוקר המתפשט בחוץ, זעקה נשמעת מכיוון פנים.

גופי מושך אותי החוצא. אני רץ בלי להביט לאחור.

כמה זמן אני כבר רץ ככה? שעה? שעתיים?

אני לא מביט לאחור.

סיוטים אוחזים אותי מכל עבר ואני עדיין בתהליכי עיכול של הזוועה אליה נחשפתי.

"ברח! ברחחחחח!!!" קול אימי עוד מהדהד בראשי.

פניי רטובות מדמעות ורגליי יחפות, מאובקות ומעוטרות בכתמי דם רבים.

אז אני בורח.

משאיר הכל מאחוריי.

את תמימות ילדותי, את עברי, את משפחתי, את זכרונותיי...

זה היה אולי שבוע אחר כך ששכבתי לבד באמצע המדבר. חיכי יבשה ובטני קרקרה לדבר מאכל כלשהו. ניסיתי לקום, אזרתי את כוחותיי, אך עצמותיי התפקקו אחת אחת והפילו אותי חזרה ארצה. היקום כולו כמו צעק לי "הרפה ילד. אין תקווה."

האמנתי לאותו קול. כיבדתי אותו, וחייתי איתו בשלום כחמש שנים.

חמש שנים תמימות בהם נתתי לייאוש לאכול אותי מבפנים, לנקר את תקוותי הקלושה ולקרוע כל גיד ועורק לגזרים.

חמש שנים בהם הסיוטים רדפו אותי בכל מקום, לא נתנו מנוח.

אך העולם המשיך במסלולו, וחקק בבשרי את תוואיו הרעבתניים. ואני, ילד שעוד לא מלא תריסר שנים, סבל את אותם חיצי מוות שהשטן שלח לו יום יום, ודידה יום לעבר השאול, ויום לעבר הגשמת עתידו, ועד כמה אבסורדי שזה נשמע, אותו עתיד אליו הוא ניסה להגיע- הוא לא אחר מאשר העבר. החזרת הגלגל אחורה, אל החיים שקדמו את הטרגדיה.