חייל טוב לא נלחם בגלל האוייב שעומד מולו, אלא בגלל אלו שעומדים מאחוריו.
ומאחוריי לא עומד כרגע אף אחד.
זה רק אני, אדוארד, ושולחן קטן שמפריד בינינו.
אדוארד מחייך לעומתי מלוא פיו.
אני כמעט מקיא מלהביט בפניו.
"נו, אז איך אתה מתרשם מהאירוח שאנחנו מציעים לך?" קולו מעורה בחנופה עזה שעושה לי חשק עצום לקום ולהטיח בפניו סל שלם של ביצים.
אני כולא פנימה את הרגשות ושותק כתגובה.
"תגיד ארגמן, אתה באמת חושב שזה יכול ללכת ככה ביננו? עם כל השתיקות האלה?"
האווירה נעשית קרירה.
הנה, מתחיל לצאת האופי האמיתי מאחורי הדמות יפת הנפש הסלחנית. מתחיל להתגלות הפרצוף המקורי.
אני טוב בשתיקות.
החיים לימדו אותי לא להבהל מהדממה.
נראה שגם אדוארד מצידו לא נרתע מחוסר התגובה.
"תראה ארגמן, היינו סבלניים איתך די והותר. אבל עד כאן. אני רוצה לפרוש בפניך תוכנית שרקמנו בשבילך".
עיניי עוקבות אחריו בהפתעה כשהוא קם מהכיסא שמולי ופותח מגירה גדולה מעץ שנמצאת בשידה עתיקה מאחורי גבו.
"זה הכל". הוא מיישר מולי מפה מלאת סמלים על השולחן וסופק את כפיו.
"מה?" אני שובר שתיקה. מה למען ה' הוא מצפה ממני עכשיו?
"אה זה?" צחוק רם מלווה בהתקף שיעולים יוצא מפיו, "אני צריך שתשב על זה קצת. ועם קצת שכל", הוא דופק על ראשי חזק מדי, סחרחורת עצומה משתלטת עליי כשהוא ממשיך לדבר, "אני בטוח שתצליח לפצח זה. פשוט לא?"
אני לא מגיב.
"זהו. סיימנו." הוא מקפל בשבילי את המפה.
שתי חיילים גברתנים ניגשים אליי משום מקום וסוחבים אותי החוצא.
יופי. אז יש התקדמות.
אני מחייך לעצמי במרירות.
החדר שמקבל את פניי הפעם הוא קטן יותר מהקודם ומוגן יותר ממנו.
"שלא תברח" לוחש לי קול עמום בירכתי מוחי.
"מצחיק" אני מגיב לו באדישות.
שולחן אין בתא. גם כיסא לא.
אני מתישב על הרצפה הקרה ופורש לפניי את הגליון.
סמלים מוזרים מפוזרים עליה בחוסר הגיון. שורות מסובכות אחת בשנייה וסימנים חסרי פשר.
אין מה למצוא בה.
מה הוא רוצה ממני האיש הזה? מההה??
בא לי לצעוק.
בכל הכח.
חיל לדחוף את הקיר, לשחרר קצת אנרגיה.
אבל אני מעדיף לשתוק. חושש מההתפתחויות שעלולות להגרם.
"תתיישב ארגמן, תרגע, קח שתי נשימות ותתחיל לעבוד על המפה" הקול הרציונלי מגיח מירכתי מוחי וגורם לי לבחילה עזה.
לפתע בלי שליטה או התראה מוקדמת אני מרגיש גל עולה בי ואני מקיא החוצא את נשמתי.
אני מרגיש גרוע.
למען האמת גרוע זה לא המילה.
אני מרגיש זוועה כזו שלא חשתי מעולם.
סיוט בלתי נמנע משתלט עליי ומאיים לקרוע את נשמתי הפצועה לגזרים, דק דק.
זה לא רק הבחילה, המחנק והמצב הפיזי הנואש שלי. זה הכל. כל הטראומות, הפחדים, הרגשות, החוויות שחוויתי אי פעם קמים עליי לאט לאט, משלבים ידיים ובתזמון מדוייק מטפסים במעלה גבי, עוברים דרך השריר חסר הישע שנמצא באיזור החזה, חודרים לעומקו של הלב כסכינים רבות עוצמה ואוכלות אותו חי. חי!
והם לא עוצרים שם. הם ממשיכים הלאה דרך מערכת הנשימה, מונעים אגב כך הכנסת אוויר צלול שגם ככה לא קיים כאן בנמצא.
ולמעלה למעלה, הם מגיעים לראש, מנסרים את המח לחתיכות קטנות, ובמקום להשתיק את מערכת העצבים המסכנה, הם מעצימים אותה, כך שבכל תנועה של אותם חרבות בתוכי אני מתייסר שבעתיים.
בטני מתהפכת בקרבי ואני זועק ללא קול.
עיניי נשארות יבשות ודממה עמומה יוצאת מפי.
אבל אני בוכה מסבל. צועק מאימה וייאוש.
אולי לפני יומיים מצבי לא היה באמת טוב יותר. מבחינות מסויימות יהיו אף שיסתכלו על מצבי הנוכחי כמשופר מבחינת אוכל, מקום לינה, מחסה מפני חיות טרף.
אבל בשבילי החופש היה הדבר האחרון שנשאר לי. נלחמתי בשבילו כל ימיי.
ועכשיו אותו הווריד האחרון שהיה לי, החירות לדאוג לעצמי, ניתק באכזריות.
וזה שובר אותי.
"הכל בסדר?" מישהו מגיח מעם השער הגדול שממוקם בסוף המסדרון החשוך.
ארז.
אני כנראה מנסה להוציא הברה כלשהי מפי, או שזה שיעול חזק שמתפרץ למרות המחסום, אבל אני לא באמת יודע מה קרה ומה היתה הסיבה בגללה הכרתי התערפלה פתאום וצנחתי ארצה.
YOU ARE READING
שבוי בקסם
Mystery / Thrillerבעולם בו השקר חוגג והמציאות שוקעת לאיטה בעלטה סמיכה העוטפת אותה בלא נודע - הגבולות מטשטשים גם הם עם הזמן. בעולם הזה, נער צעיר בשם ארגמן מבקש לצלוח את חייו עם כמה שפחות צלקות וכמה שיותר טוהר. אך עם הזמן, הוא מגלה בלית ברירה שגם החזקים נופלים, ואין הג...
