ניחוח רענן של בריאה ירוקה ממלא את אפם של הנמצאים ביער סבוך הצמחים העושים בו את דרכם או דרים בו דרך קבע.
ארז שפוסע כמה צעדים לפניי עוצר פתאום על מקומו.
"אני מריח משהו". הוא אומר ומרחרח שוב את האוויר.
"גם אני", אני עונה לו באדישות וממשיך את צעדיי קדימה.
הוא ממשיך לעמוד נטוע למקומו. אני עוקף אותו וממשיך הלאה.
"לא ארגמן. אני רציני".
"לשם שינוי". אני מגיב לו בציניות בלי להביט אליו.
אני ממשיך עוד כמה פסיעות וכשאני מבין שארז לא זז אני מסתובב אליו והבעת שאלה על פניי.
"מה קרה?" אני שואל אותו בחוסר סבלנות.
"יש פה ריח של.. של סכנה." הוא מרחרח שוב את האוויר והבעת חרדה מתפשטת לאיטה על פניו.
אני מכיר את זה. זה קורה לי לפעמים בתקופות מסויימות שחרדה פושטת בי בכל צעד ומגבילה את תנועותיי, מחשבותיי ושאיפותיי. כמו ארס של נחש שפושט בקצב מתון למדי באיברים כולם ומשבית את הרוח שלב אחר שלב.
אני זורק ארצה את מקל ההליכה שאספתי לעצמי קודם ומתקרב אליו חזרה.
"בוא", אני לוחש אליו ומניח את זרועי על כתפיו, "אנחנו רק נמצא את השרשרת, נצא מכאן והכל יהיה בסדר".
"מי הבטיח לך?" הוא שואל אותי תוך כדי שמוריד את ידי מכתפו, "לא יודע מה איתך, אבל לי אין הרבה תוכניות עכשיו".
קולו עצוב ומזכיר לי מעט את האוירה שנמצאת בסביבתו של זקן גלמוד שכבר איבד כל טעם בחייו והמרירות היא שמלווה אותו אל קבורתו.
טעם מר, בלתי נסבל, עולה לי בגרון.
הוא צודק.
סבך ענפים רחב נמצא לצידנו. אני מניח את התרמיל שלי בתוכו ומתיישב עליו.
ארז מחקה את פעולותיי.
"אתה יודע", אני שומע את עצמי אומר פתאום כשמבטי נעוץ בנקודה חסרת פשר באופק היער, "אולי אתה צודק. גם לי אין משפחה לחזור אליה וגם לא חיים שמכילים תוכן משמעותי יותר ממלחמת קיום".
הנקודה העלומה באופק מיטשטשת כשגל ערפל כבד מכסה אותה בהדרגה.
אני עוקב אחרי הענן שנע בחופשיות מסויימת ומזכיר לי את כל השנים האחרונות בהם אחזתי בחופש בשיניים חשופות, נלחמתי עבורו והשבעתי את יצר הקיום בדרכים מתוחכמות מאוד מדי יום.
"אבל אני אבנה לעצמי עתיד." גל עצום של אנרגיה מתפרץ ממני ואני נעמד כשאגרופיי קפוצים ומבטי נחוש מטרה.
כמה פעמים כבר אמרתי את זה לעצמי?
עשרות? מאות? או אולי אלפים?
אבל הפעם זה שונה. אני מרגיש את זה בעצמות שלי.
אני לא טיפוס דרמטי. בדרך כלל לפחות.
אבל הזיכרונות מתקופות עברו גורמות לי להרגיש חלש כל כך, אבוד וחסר יציבות. וזו בדיוק ההרגשה שדוחפת אותי פתאום קדימה ומבטיחה לעצמי שלא עוד.
"אתה מבין?" ארז עוד יושב, אני מסתובב סביבו ומסביר במרץ, "די. נגמרו הימים שאני חי מיום ליום ומחכה לרוח שתיקח אותי איתה. נגמר הזמן בו אני נותן לדאגות חסרות משמעות לשלוט בי. זהו"
ארז ממשיך לשבת, מביט בעיניי שיורקות אש לכל הכיוונים ושותק כדג.
"ברור?" אני שואל אותו וממשיך מיד, "אני מבחינתי סיימתי עם זה. מהיו-"
"ששש" ארז קוטע אותי.
אני מביט לעברו ומתפלא לראות שפניו לבנות כשלג.
"מה?" אני שואל בלחש.
ארז לא עונה. הוא מנסה, אבל הוא לא מצליח להניע שריר. רעד בלתי נשלט, עצמתי ברמה שלא ראיתי מעולם, מרטיט את גופו.
אני מסתובב ובודק את האיזור.
פחד היא מציאות מדבקת?
כי בתוך פחות מרגע רעד בלתי נשלט מתחיל לגאות גם בי.
הרגשה כאילו הגרוע מכל הולך להתגלם מולי ממש ברגע זה משתקת את חושיי.
ופחות משבריר שנייה לאחר מכן, להב מחודדת הנמצאת בקצה מוט דק מלטפת את ההילה העוטפת את צווארי ופוגעת בגזע העץ העבה שסיפק לנו את חסותו.
אני לא מספיק לראות הרבה, אבל דבר אחד צד את עיניי מיד.
הסימן.
כן כן.
אותו סימן משורטט שקישט את זרועו של הזקן הטוב מנוחתו עדן, משורטט בצורה מדוייקת להפליא גם על גופו של המוט שהיה אמור לקחת את חיי ברגע זה ממש.
לכל הרוחות.
העולם מסתובב סביבי בקצב מטורף.
האם זה אומר שהזקן התמים הוא בעצם...?
YOU ARE READING
שבוי בקסם
Mystery / Thrillerבעולם בו השקר חוגג והמציאות שוקעת לאיטה בעלטה סמיכה העוטפת אותה בלא נודע - הגבולות מטשטשים גם הם עם הזמן. בעולם הזה, נער צעיר בשם ארגמן מבקש לצלוח את חייו עם כמה שפחות צלקות וכמה שיותר טוהר. אך עם הזמן, הוא מגלה בלית ברירה שגם החזקים נופלים, ואין הג...
