לא יודעת לאהוב

Part 1-לורי או לוריין?

"בוקר טוב" קרא אבי, סימון מרחוק.
"בוקר נפלא, לא ככה לורי?" התאום שלי, עמית, פנה אליי. "לורי?"
"סליחה, הבוקר בהחלט נפלא" השבתי.
הוא תמיד השתמש בשם חיבה הזה, ׳לורי׳, מאז שהיינו קטנים ועד היום כאשר שנינו בני 16.
אחותנו הבכורה ליאן כבר התגייסה לצבא כמפקדת והיא הייתה החברה הכי טובה שלי. אני עדיין לא יודעת איך אעביר את הזמן בלעדיה. החופש הגדול התחיל כבר לפני יומיים, ואני שוקעת בשעמום.
״הארוחה מוכנה, בתאבון לכולם!" אמרה אימי, עינב. "תודה אימא על הארוחה הטעימה". "נכון, היא נהדרת." הוסיפו ליאל וגפן, האחיות הקטנות לבית משפחת לוי.
"תודה מתוקות שלי" השיבה אימא. הפעמון בדלת צלצל, ועמית ניגש לדלת ופתח אותה. ומאחוריה גילה את חברו הטוב ביותר, תום. "היי אחי" קרא תום.
"היי א-"
"היי תום, בוא תצטרף לאכול איתנו." קטעה אימי את עמית. "תודה על ההזמנה, השאלה היא אם עמית מסכים" "מסכים מסכים" השיב עמית ותום ניגש לכיסא הפנוי היחיד, לידי.
אוף, למה נדפקתי לידו. תום הוא לא מסוג האנשים שאני מתחברת אליהם בכלל. אנחנו אף פעם לא פנינו אחד לשני או פיתחנו שיחה סתם ככה. אנחנו לא קשורים חוץ מזה שהוא החבר הכי טוב של התאום שלי. אפילו את מספר הטלפון שלו אין לי. "היי לוריין", פנה אליי תום. "היי תום", השבתי. אוי לא, אני לא טובה כלל בלפתח שיחות. אני גם לא רוצה שיחה איתו, הוא סתם החבר הכי טוב של אח שלי. עשיתי את עצמי עסוקה באוכל כל הארוחה כדי שלא יחשוב על לפנות אליי אפילו. זה אולי היה קצת מרושע, כי קטעתי אותו כל פעם שהוא ניסה לדבר איתי, אבל לא נורא. ככה הוא יחשוב שאני רעה ולא יפנה אליי יותר בחיים. "לורי, בואי שניה" קרא לי אחי. "מה אתה צריך?" "שתבואי." הגעתי לחדרו המסודר והמהמם של אחי, בעל תמונות של שחקני כדורגל עם מדליות שתלויות על הקיר אשר זכה בהן בתחרויות שונות. "למה את ככה?" שאל אותי אחי ולא הבנתי את פשר השאלה. "ככה איך? מה אתה רו-" ניסיתי להשלים את המשפט, אך הוא קטע אותי.
"אני רוצה שתתנהגי כמו בת אדם לחבר הכי טוב שלי!", צעק. תמיד תום ועמית היו כמו אחים ועמית היה מגן עליו בכל מחיר. "היית כל-כך מגעילה אליו היום בארוחה לורי, זה לא מתאים לך בכלל!"
"אם הוא עצבן אותי? אתה לא חושב עד הסוף", החזרתי לו. "לורי אני הייתי מולך כל הארוחה, כל פעם שהוא ניסה לגשת אלייך את פשוט סטרת את זה. אני לא מבין. הוא עשה לך משהו? הוא לא עשה לך כלום והתנהגת אליו כמו פח אשפה." הוא רציני שהוא רב איתי בגלל החבר הכי טוב שלו? "תגיד לי אתה רציני? אתה רב איתי בגלל החבר הכי טוב שלך?".
"הוא כמו אח שלי!".
"ואני אחותך! לא כמו, אחות שלך. אתה לא מתבייש לריב איתי בגלל החבר הכי טוב שלך?"
"עופי לי מהחדר, לוריין" לוריין. הוא קרא לי לוריין. לקחתי את הדבר הכי חד שראיתי ודקרתי אותו בזרוע הימנית שלו. כלומר זה מה שרציתי לעשות. מה שבאמת קרה זה שעיני התמלאו דמעות וברחתי מהחדר הזה כמה שיותר מהר ובמסדרון נתקלתי בתום. נו באמת, דווקא איתו להיפגש באמצע המסדרון?
"לוריין אני מצט-" קטעתי אותו לפני שהשלים את המשפט ואמרתי "אני שונאת אותך. שונאת" והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לחדרי, ולא הפסקתי לבכות. הדמעות לא פסקו. אני ואחי אף פעם לא רבים. לעיתים רחוקות מאוד. והכי הבהיל אותי שהוא קרא לי לוריין. זה נשמע ילדותי ומטופש, אבל זה עדיין פגע בי. היום זאת הפעם הראשונה שהוא קרא לי לוריין,
ואני מקווה שהאחרונה.

——————

כפי שהספקתן להכיר- לוריין משוגעת, כמעט כמו הסופרת.
היא דרמטית טיפה, בסדר, יעבור לה.
אה ואני אשמח לחוות דעת שלכן, אם משהו לא במקום, תגידו לי.
אני מתה עליכן ועוד לא התחלנו.
אה ולגבי התמונה, לוריין לא בלונדינית. אני מי שהספיקה לדמיין אותה ככה, אתן יכולות להמשיך.
בכללי היא נראית כמו בתמונה, רק עם שיער חום בהיר מוזהב.