לא יודעת לאהוב

Part 11: דמיונות

נ.מ לוריין:

אני לא מצליחה.
אני לא מצליחה להתגבר על זה, פשוט לא.
אני גם לא חושבת שאצליח, האמת?
אני עדיין לא עיכלתי את זה עדיין.
אז להתגבר?
עוד רחוק שנות אור ממני.
לא אכלתי כבר הרבה זמן, נראה לי. כן נראה לי שזה נחשב הרבה זמן.
אני, רועי ורומי כל היום ביחד, צרפנו אותה לחבורה שלנו.
גם עמית ממש התחבר אליה, אני מקווה שהם יחברו, ואפילו מעבר לסתם ידידים.
אני ישנה, מהרגע שאני נכנסת הביתה מבית הספר, ועד לרגע שאני יוצאת לבית הספר.
עמית נכנס לחדר שלי כל כמה זמן, לבדוק לי דופק ובעיקר מנסה לדחוף לי דברים לקיבה. הסיבה העיקרית שבגללה אני ישנה, היא בגלל שאני לא רוצה לחשוב על אוכל, אז למה שאני אעשה את זה?
הנה הגיע הבוקר, הזמן האהוב, ואיתו הצעקות של עמית צורח עלי לקום כבר.
״לורי, קומי, אני לא אחזור על זה שוב.״
״אני קמה, קוף.״ ובנימה זו שמתי את השמיכה על הראש שלי, ונרדמתי שוב. שניה אחרי זה הרגשתי ידיים תופסות את צדי גופי,
ומרימות אותי. עמית... ״תוריד אותי! אני כבדה!״
שניה אחרי שהגענו לחדר השירותים, הוא הושיב אותי על השיש בכיור.
״לורי, שתי דקות את בחוץ ו..., מי שאמר לך שאת כבדה, שיקר לך.״ גלגלתי עיניים בתגובה, הוא עושה את זה סתם בכדי לספק אותי.
סיימתי לצחצח שיניים, לבשתי חולצה שחורה, טרנינג שחור רחב ופוטר ענק של עמית, מכסה את כל הגוף המכוער שלי. יצאתי לסלון, והמילים הראשונות שפגשו אותי הן...
״לוריין ועמית, יש לכם בדיקות גדילה היום בבית הספר.
אישרנו שיבדקו אתכם, לא ראינו בזה בעיה, נכון?״
״נכון.״ עמית ענה בשביל שנינו, כלב.
״יום נפלא שיהיה לכם, ילדים.״
״ת... תודה אבא.״ אמרתי ברעידת ברכיים ובגמגום קל.
״למה צריך בדיקות גדילה, אנחנו בכיתה פאקינג י״א!״
״בשביל ילדות כמוך, טיפשה אחת. איך שאת מקבלת תוצאות את מביאה לי אותן, ונאכל אחרי זה משהו כי אני אהיה רעב.״
״באיזה שעה זה?״
״שעה ראשונה אחות.״
״שיט.״ ובאותה שניה שאמרתי את המילה הזאת, הגענו לבית הספר. אותו בניין שנוא, עומד מולי.
״שלום לוריין היפה.״ ילד שאני אפילו לא מכירה פנה אלי, מי זה.
״סליחה?״
״תמיד סולח. את יודעת, אני פנוי בהפסקה אפשר...״
״אתה יכול ללכת להזדיין, ילד. וזה לא יהיה איתי, טיפש אחד.״
״אני לא גרוע, אני אפילו מצויין.״
״לא הבנת מה היא אומרת לך? עוף ממנה, חרמן אחד.״ שמעתי את קולו של רומי מאחורי, תודה עליה גאד.
״מה קורה? אלוהים ישמור שמעת מה יש על הבוקר?״
״כן את הבדיקות גדילה החארות האלה.״
״אכלת?״ רומי שאלה אותי בלחישה, דאגה שאף אחד לא ישמע.
רומי יודעת על הכל, ותמיד מנסה לשכנע אותי לאכול, אך ללא הצלחה.
״לא רומי, לא אכלתי.״
״כמה זמן?״
שבוע. ״לא זוכרת...״
״תאכלי משהו לפני,״ היא אמרה כקובעת והביאה לי חטיף פינטס ורוד, אכלתי את כולו, טרפתי אולי. היא הביאה לי עוד אחד וגם אותו טרפתי.
״אוי מסכנה שלי, את ממש רעבה. בואי לקפיטריה...״
״מספיק, רומי. תודה.״ אמרתי, לפני שהיא תתן לי עוד משהו לזלול.
ניגשנו לחדר הבדיקות, אני הייתי אחרונה ברשימה, מיד אחרי רומי...
״תעדכני אותי מה יש שם.״ אמרתי לה לפני שנכנסה לתא, והיא הנהנה בתגובה.
״לוי לוריין?״ ראיתי אישה בשנות הלפחות ארבעים לחייה קוראת בשמי, ואני התהלכתי לעברה.
״אוקיי לוריין, נתחיל מהמד גובה, תעמדי לצידו, בבקשה.״ עשיתי לבקשתה, והגובה שלי הוא 1.55, מתחת לממוצע.
״לוריין, בואי נעבור לשלב הבא. תעלי על המשקל.״
״א... א... אני חייבת?״ הסתכלתי בתועבה על המשקל שהאור שעמד מתחתי, כאילו היה הדבר הכי נורא שעומר מולי, כי זה מה שזה היה, בשבילי...
״היי לוריין, זאת רק אני, אני לא שופטת אף אחד ואחת, ו... את ממש יפה.״
״תו... תודה.״
״קדימה, תעלי.״
עליתי על הכלי המקולל, והספרה שעמדה לפני הייתה נראית בלתי אפשרית... זה מקולקל בטוח...
ירדתי מהמכשיר ועליתי שוב, והספרה שבה לקרון בצבע שחור על רקע בז׳...
41...
41...
40 ופאקינג 1.
״לוריין, את הרבה מתחת למשקל שאת צריכה להיות, וזה ישלח להורים שלך, לפי מה שרואים פה, את... את מרעיבה את עצמך.״
עשינו עוד כמה בדיקות שגרתיות, ויצאתי מהחדר עם טופס מקולל, ובאחד מן הסעיפים, רשום בענק, ׳תת משקל׳, בצבע אדום. ראיתי את עמית הולך לעברי, והכנתי את עצמי להכל... הוא לקח את הטופס מידי, וקרא את הכל.
״לוריין, בואי לצד עכשיו.״ הנהנתי והלכתי אחריו, ללא שום רצון.
״את שוקלת פאקינג 41!!!״
״אנ... אני יודעת.״
״את ירדת עשרים קילו בערך בתקופה האחרונה, לוריין!״
״אל תצעק עלי!״
״אז על מי אני אצעק?!״
״אל תצעק, זה לא עניינך.״
״לא ענייני? את בטוחה? כי ממה שהבנתי חלקתי את אותו רחם תשעה חודשים איתך, לא עם אף אחד אחר נכון?״
״זה לא קשור! אתה לא חושב שהשתנתי מאז שהייתי עובר?״
״עדיין חלקנו את אותו רחם.״
״בוא לא נתווכח על זה עכשיו, עמית. יש שיעור תכף-״ נעצרתי שראיתי אותו.
אותו.
את האיש שהרס לי את החיים.
את האיש שגרם לי לחיות בפחד.
הוא עמד ממש מולי.
הרגליים שלי רעדו, מפחד. ממש רעדו.
אני לא חושבת שמתישהו פחדתי כמו עכשיו.
דמעות החלו להציף את עיני.
״לורי, את בסדר?״
״לור? את מרגישה טוב?״ שמעתי את האיש המקולל הזה אומר.
״אתה עוד מעז לשאול?! אתה אנסת אותי!״
״לור? את הוזה.״
״אני לא הוזה ולא נעליים, אתה זה שאנס אותי!״
״לורי, מי שעומד מולך זה תום.״ שמעתי את רועי אומר לי, לא זכרתי שראיתי אותו בסיטואציה, מוזר.
פתאום עיני החלו לקלוט את האדם שעמד מולי, וזה היה תום.
אני באמת הזיתי.
אבל זה לא יכול להיות... הוא... הוא היה ממש... ממש מולי.
״אני... מצטערת?״ אמרתי ששמתי לב לאחר הסיטואציה לאגרופים שעשיתי לו, ולשריטות שגרמתי לו.
״את... חשבת שאני הוא?״ הוא שאל בעלבון.
״אני... שוב, מצטערת...״
״אה, זה בסדר, לא התכוונת... נכון?״
״נכון.״
״אני מצטער שאת צריכה לעבור את זה, לור.״
״תודה.״
״תודה על מה?״
״על זה שיש עוד בן אדם שמנסה להבין.״
״אני מבין.״
״אתה לא.״
״אני באמת מבין אותך, לור.״
״אה כי זה קרה לך?״
״לור...״
״כי אתה כמעט נאנסת?״
״לא, אבל אני הכי מבין שאפשר להבין.״
״אתה לא מבין. אף אחד לא מבין. אף אחד לא מצליח להבין אותי, ואתם חושבים שאני משוגעת. אבל באמת שאני לא...״
״את לא משוגעת, את בפוסט טראומה וזה בסדר.״
״תודה שאתה משתדל להבין, תום.״
״תמיד כאן, לוריין היפה.״
הוא קרא לי יפה עכשיו?
דמיינתי.
אני הוזה ומדמיינת דברים בזמן האחרון, זה כנראה זה.
״מה אמרת?״
״שאני תמיד כאן, לוריין היפה.״ הוא הדגיש את הסוף.
״אנ... אני יפה, בעיניך?״
״יותר מדי. את סכנה לעיניים, ילדה.״
״אנ... אני לא יודעת מה להגיד.״
״אז אל תגידי, פשוט תתני לי להמשיך.״
״תמשיך.״
״את הדבר הכי יפה שראיתי.״ הוא אמר, טוב הוא בטח אומר את זה בשביל לנחם אותי.
״ולא לוריין, אני לא אומר את זה בשביל לנחם אותך. את פשוט באמת הכי יפה שראיתי, עם גוף מושלם. אני לא מצליח להבין למה את עושה את הדברים האלה לעצמך, לור.״
אף אחד לא מבין.
״אני לא מבין למה את פוגעת בעצמך ככה.״
אתה גם לא תבין.
״את מושלמת, לוריין. ההגדרה לשלמות.״
המילים שלו חדרו לאוזני, ועברו ישירות לפרפרים בבטני.
״אני פשוט עייפה, תום.״
עייפה.
זאת מילה מדויקת.
הגדרה למה שאני עוברת.
״אז נתעורר ביחד, לור. לתוך גן עדן של רגשות.״
״הלוואי שזה היה כזה פשוט, תום.״
״אני מבין.״
״אני פשוט... לא יכולה לחשוב שמישהו יגע בי שוב.
שמישהו ירפא אותי.
שמישהו יכיל איתי.
ינשק אותי.
יחבק אותי.
יאהב אותי.
יבין, אותי.
אני מצטערת, אני פשוט צריכה לעבור את זה, תום.״
״אני אחכה לך, גם אם זה אומר שלתמיד.״

—————

באלי גםםםםםם.
עוד פרקקק🙏🏼🙏🏼
אם אהבתן את הפרק תצביעו, זה ממש נותן דרייב לכתוב.
ותגיבוווו🩷
🎀