לא יודעת לאהוב

Part 8-תאכלי.

ראיתי אותה מתנשקת עם תום. תום שלי, שלפני רגע אמר לי ׳הכל בשבילך׳ והאמנתי לו כמו איזו טיפשה.
נועה הכלבה הזאת, אני שונאת אותה כל-כך. רועי שם לב למה שקורה שם, וחיבק אותי במותן. הדמעות עלו במורד גרוני, איימו לצאת. את לא תבכי בגלל איזה סתומה אחת שלא שווה את זה. ממש לא, זה לא את לוריין. הדחף לקום ולהעיף לא סטירה מצלצלת היה חזק במיוחד, מה שלא יכלתי לעשות בגלל הצלצול שקטע אותי. הצלצול הזה הכריז על ההפסקה, אלוהים תודה.
רועי גרר אותי לקפיטריה, בטענה שהיא רעב אז גם אני צריכה להיות רעבה. חד משמעית הייתי רעבה, אבל אני לא נשברת עכשיו.
הצטרפנו לשולחן של תום ועמית, דווקא עכשיו רועי נזכר להתחבר אליהם? איפה דניאלה ואגם? אוף חיים חרא.
רועי הזמין לי סנדוויץ׳ טונה כי נגמרו הטוסטים, גם ככה אני לא אוכל אותו. רועי הניח לי את המגש בשולחן, ונקלע לשיחה עם תום.
פתאום שמעתי את אחי מתחיל לדבר איתי בזמן שהקולות בראש אומרים לי לא לאכול.
״תאכלי.״
״מה?״
״תאכלי.״
״א...אני לא... לא רעבה.״
״תאכלי. עכשיו.״
״אני. לא. רעבה. מה לא ברור לך?״
״לוריין תאכלי כבר ותפסיקי לשגע אותי עם ה׳אני לא רעבה׳ הזה.״
״עמית אני... אני לא רוצה.״
״לא רוצה מה?״
להשמין. ״לאכול. אני לא רעבה.״
״לוריין אני ככה מלמרוח לך את הסנדוויץ׳ על הפנים היפות שלך, וחבל. יאללה תאכלי.״ גלגלתי עיניים והבטתי בשנאה בצלחת.
אל תאכלי. זה משמין, את לא רוצה בטן נפוחה.
תאכלי. זה מסוכן, ואת יכולה לאבד את המחזור שלך.
נתתי ביס קטן בסנדוויץ׳, עמית חייך בניצחון, ואני שנאתי את עצמי יותר מתמיד כרגע.
למה אני כזאת חזירה? למה אני לא יודעת לעצור את עצמי כשזה קשור באוכל? למה אני כזאת. הרגשתי דמעות צועקות לצאת, אבל לא יכולתי. אם אני אבכה עמית יראה, ואז הוא יעלה עליי. נתתי עוד ביס בסנדוויץ׳ הזה, עוד אחד, עוד ועוד עד שהרגשתי שהדמעות זולגות ללא שליטה. טרפתי את הסנדוויץ׳ כמו בהמה, כאילו לא אכלתי חודשים.
״לוריין,״ עמית אמר, ״יש לנו שיחה אחר כך.״
שיט. הוא קלט.
״ראיתן איך היא אכלה את הכריך?״
״אכלה? אולי טרפה.״ שמעתי בנות מצחקקות מרחוק.
פאק איט, הן צודקות. 
״א... אני הולכת לשירותים. הטונה הזאת...״ אמרתי ובאותה שניה דפקתי ספרינט לשירותים.
הלכתי לכיור הראשון שראיתי בזווית עיני.
הורדתי את הזוג טבעות שלי, את השרשרת התמידית שלי שלא הורדתי מהרגע שקיבלתי אותה, ואספתי את שיערי.
לאחר זמן מה של ניסיונות, הקאתי את כל מה שהיה לי בבטן. ראיתי את נועה צוחקת, יותר נכון, נקרעת מצחוק.
״את פשוט מסכנה. מסכנה.״ תודה נועה הייתי צריכה את זה.
הרגשתי סחרחורת תוקפת אותי, אבל מיד התנערתי כדי להתאפס על עצמי.
כאשר הסתכלי במראה ראיתי שני זוגות עיניים מביטות בי בכעס.
זוג אחד שאני חלקתי איתו את אותה בטן תשעה חודשים, וזוג אחר, זוג עיניים בוגדות. זוג עיניים שמחוברות לפנים שנישקו שפתיים רעות. איך הם ידעו שאני פה? פאק, אין שיעור עכשיו? הם הבריזו בשביל להישאר לראות אותי מקיאה? אני לא מבינה מה הולך פה.
״מה את חושבת שאת פאקינג עושה?!״ עמית בא אליי, יותר נכון קפץ אליי בשאגה.
״את פוגעת בעצמך. את פוגעת בעצמך ובגוף שלך. למה את עושה את החרא הזה? למה נפלת לזה, אחותי?״
״עמית אני שמנתי! שמנתי ברמות. ואני רוצה גוף יותר יפה.
אני לא רוצה להיות שמנה, או כבדה.״
״אז? את לא מרעיבה את עצמך בגלל זה.״ שמעתי את תום ממלמל.
״מה אתה קשור?! אתה אח שלי? אבא שלי? אמא שלי? חבר שלי? טוס מפה!״
״אני דואג לך-״
״כן כמו שדאגת לי כשהתנשקת עם נועה? ראיתי איך אתה דואג לי.
תפוס ממני מרחק בבקשה, תום, אני לא רוצה להיפגע. אני לא רוצה לאהוב. אני אהבתי פעם אחת, ורק נזק יצא מזה. האהבה בגדה בי פעם אחת שהייתה יותר מדי. אני לא ילדה שמאמינה באהבה כשזה נוגע אליה, אני לא הילדה שהיית רוצה לעצמך. אני מרגישה שאני חיה בסרט עמוק שאתה רוצה אותי בכלל. אתה רוצה אותי, תום? אתה רוצה את הילדה הכי פגומה שאתה אי פעם תכיר? את זאת שפוגעת בעצמה, כדי להיות יותר יפה? את זאת שתנדוף אותך ממנה, בכל פעם שאתה תפגע בה? את זאת שלוקחת קשה כל דבר, שבוכה מכל דבר? שמתעצבנת מכל דבר? זאת שעולה במשקל כל רגע? את הילדה הלא יפה? את הילדה הלא שווה? את זאת, שלא מרגישה כלום? שלא מצליחה, להרגיש כלום? כן תום? זאת, מי שבחרת לעצמך-״ הוא קטע אותי בנשיקה. פתאום הרגשתי משהו, משהו אמיתי. לא בכאילו, זה לא חלום או משהו בכיוון, זה ממש, אמיתי. הוא עצר את עצמו ולקח צעד אחורה, ופני התחילו להסמיק שהבנתי שהתנשקתי הרגע מול התאום שלי. הסמקתי? לחיי בערו ממבוכה. ואז כל הרגשות טבעו בתהום, ונעלמו כאילו לא היו לפני רגע. נאנחתי בתבוסה, אוף. עמית התחיל לדבר,
״לוריין, אל תורידי מעצמך. את אחות שלי, ואני רוצה שתאהבי את עצמך. אבל זאת לא הדרך. להיות רעבה, זאת לא הדרך.
את החצי שהשני שלי, אני אוהב אותך ואת חשובה לי יותר מכל דבר אחר. אל תהיי רעבה. זה לא תורם לך בשום דבר חוץ מלגווע ברעב.״
״עמית, קשה שלי.״
״אני יודע אחות, אבל זה לא הפתרון.״ שתקתי, לפעמים לא צריך לדבר. יש רגעים שהשתיקה רועמת, ומדברת בעד עצמה.
״אני רוצה להיות דוד, ואת לא תמנעי את זה ממני.״
״יש לך עוד אחיות, אתה יודע.״
״הן לא יצאו מהבית עד גיל שלושים אם זה תלוי בי.״
הבנתי את הסיבה שהוא אומר את זה. הוא לא רוצה שיקרה להן מה שקרה לי. הוא לא רוצה שיכאב להן כמו שכאב לי. גם אני לא רוצה. וגם, כי הוא אח רכושני.
״אני לא מאמינה שאני צריכה לעבור את זה. למה? למה דווקא אני?
למה אני צריכה לסבול את זה? למה אני צריכה להיגעל ממה שאני מרגישה, או רואה במראה? אני לא מרגישה אפילו, כי אני לא יודעת להרגיש. אפילו לאהוב באמת, אני לא יודעת. אני לא יודעת לקבל את זה שאני צריכה להרגיש, ואני רוצה לדעת, אבל לא מצליחה.״
״את תצליחי, לור לור.״ לור לור. זה לא עמית, תום? איך הוא מסוגל לדבר איתי בכלל? הוא לא אמרו לשנוא אותי או משהו כזה?
״תום?״
״לור לור?״
״למה אתה ככה?״
״ככה מה?״
״ככה נחמד אלי?״
״אני לא יודע.״ ובמה זה עוזר לי בדיוק? אוף החיים בזבל.
״למה עשית את זה?״
״עשיתי מה?״
״למה נישקתי אותה, את נועה?״
״הייתי חייב להשתחרר? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם הרגשות שלי באותו הרגע?״
״אני לא שואלת בשביל עוד שאלה, אני שואלת בשביל תשובה.״
״אין לי אחת כזאת בשבילך. מצטער.״
״אל תצטער. בהצלחה עם נועה.״
״אני לא שלה.״
״זה לא מעניין אותי. תעשה מה שאתה רוצה. פשוט תתרחק ממני. אני לא רוצה להיפגע.״
״למה את מפחדת? ולפני שתגידי לי את הסיפור עם רון,״ אמר  ״אני מכיר את הסיפור. היא פגע בך. והוא גם פגע בהמון אחרות. והם המשיכו הלאה, את נתקעת. אני מבין זה כאב לך, אבל את צריכה להבין שהחיים לא מתחילים ונגמרים ברון, החיים בגדו בך פעם אחת, את צריכה לדעת להמשיך הלאה.״
״ואתה חושב שהשיחה הזאת תעזור עכשיו?״
״מה עובר עלייך? למה את ככה?״
״למה אני ככה?״ שאלתי, ״אולי כי עברתי סוג של אונס, התחילו לי הפרעות אכילה, כואב לי הגוף, אני שונאת את הגוף שלי, אני לא מצליחה להרגיש, כי אני מעדיפה להדחיק. אז עובר עליי בקטנה, לא?״ הוא הלך. פשוט הלך. כאילו לא דיבר איתי לפני רגע. הדמעות שלי זלגו ללא הרף, וראיתי שגם עמית הלך בשביל להשאיר אותנו לבד, פאק איט.
ראיתי ילדה יוצאת מתא שירותים, מסתכלת עלי בחשש. היא הילדה החדשה בכיתה שלנו, זהיתי אותה.
״שמעת הכל?״ שאלתי, בתקווה שהתשובה שלילית. אין לי כוח לרחמים.
״א-אני חושבת?״
״אוקיי, אני לא צריכה רחמים. ולפני שתתחילי, למרות שאני בטוחה שהתחלת, תפסיקי-״
״את אחת הבנות היפות שפגשתי.״ היא אמרה, לא מצליחה לשכנע אותי. הסתכלתי מאחורי לראות שהיא לא מתבלבלת.
״אני? אני לא אחת היפות שפגשת, מצטערת לבשר לך.״
״איך את יודעת?״
״הסתכלת במראה נכון?״ הילדה שעמדה מולי, או יותר נכון מעליי, הייתה עם שיער בין החום לבלונדיני, עיניים ירוקות בצורה כמו של שועל, גבוהה, גוף שעון חול. כן, היא התיאור לדבר הזה. הגעתי לה מקסימום לכתף.
״מספיק פעמים כדי לדעת שאת שלמות.״ ענתה לי ושאלה אותי,  ״את לוריין לוי, נכון?״
״כן, ואת?״
״רומי כהן.״
״שם יפה.״
״תודה, לך יש שם מהמם, מיוחד כזה. אני רומי, רגילה כזאת.״
״נעים להכיר אותך, רומי כהן.״
״נעים להכיר גם אותך, לוריין לוי.״

——————

לוריין אני אוהבת אותך.
רומי מבוססת על סיפור אמיתי, אגב.
היום היא אחת מהחברות הכי טובות שלי, היא אגם ודניאלה.
אה, אני ועמית רשמית התחתנו. מי שרוצה את תום, בתגובות. מי רושמת קודם זוכה. ומי שרוצה את רון קחו אותו ממני.
אימוג׳י פרק,🙇🏻‍♀️.
🎀