second chance

part 1:

אני פותחת את העניים לעוד יום שטוף שמש יום שאני מנהלת בבית. בבית שלי. רק מהמחשבה חיוך גדול מתפרס לי על השפתיים ואני קופצת מהמיטה ועושה את דרכי לחדר האמבטיה. רק שאז כשאני פותחת את הדלת. אני נזכרת בסיבה שעזבתי מלכתחילה כי הוא עומד מולי כשרק מגבת מכסה את פלג גופו התחתון. כל השמחה והחיוך שהיו נמחקו בשניות ספורות..

למה??
כי אני שונאת אותו!

"מה לעזאזל?" מלמלתי כשראיתי אותו מולי מכוסה אך ורק במגבת הכחולה שלי. הוא בתגובה רק הסתכל עלי עם החיוך המטומטם שהייתי רואה כל יום במשך כל היום עד שעזבתי "מה אתה עושה באמבטיה שלי?" אני שואלת מופתעת " מתקלח?" הוא אמר בגיחוך " כן את זה הבנתי אבל מה אתה עושה כאן? בבית שלי?"אמרתי עם כעס בקולי. נמאס לי שהוא מתנהג אלי כמו אל מטומטמת.

"אמא! רוברטה מפריעה לדן התקלח!" שמעתי את צ'ארלי אחותי הקטנה והמעצבת צועקת על ידי ואת אמא צורחת עלי בתגובה "רוברטה רדי למטה אני צריכה לדבר איתך" או.. יופי.

"תגידי מתי חשבת לומר לי שהוא הולך לגור כאן?" אני יורדת במדרגות ופונה אליה בעצבים מודעת לזה שכל הבית שומע אותי "רוביי", אמא קראה לי אולי אל מנת לרכך אותי קצת "ידענו מזה רק אתמול.. דודה שלו עברה תאונת דרכים אז ההורים שלו טסו אליה.. תפסיקי להיות כל כך רעה אליו, הייתם החברים הכי טובים ופתאום את מתנהגת כאילו הוא עשה לך משהו. מה קרה?" היא לוחשת. חוץ מזה שהרס לי את החיים בחטיבה שום דבר מיוחד אני עונה לה בראשי אך מסרבת לענות בקול.

הייתי מאוהבת.. כמעט כמו כל ילדה אחרת בגילי..

הייתי מאוהבת בחבר הכי טוב שלי.. אבל הוא פגע בי כמו שאף אחד אחר לא פגע בי בחיים. הוא גרם לי להרגיש מכוערת, טיפשה ולא זה לא בגלל שהוא לא אמר שהוא אוהב אותי אלא בגלל שהוא אמר לחברים שלו מה הוא חושב עלי באמת.. זה פתח לי את העניים זה גרם לי לתהות מי החברים שלי באמת.. מי הם האנשים שגדלתי איתם.. ואם הם באמת היו שם בשבילי.. אבל אני מקווה שאתם כבר מבינים מה קרה הרי לא סתם עברתי לאיזו שהיא פנימייה נידחת בצפון.

"שום.. שום דבר.." מלמלתי, מתיישבת מול צ'ארלי ומערבבת את הנס קפה שאימא כבר הספיקה להכין לי.. היא לא יודעת כלום ממה שעבר אלי.. אף אחד לא יודע.

"אז עד מתי הוא הולך להישאר?" שואלת בעודי לוקחת שלוק נוסף מהנס "כמה שבועות" אם לא הייתי כל כך בשוק מהתשובה אולי הייתי צוחקת למראה צ'ארלי המסכנה שחטפה ממני שפריץ של נס. אמא רק גיחכה "יכול להיות שהייתי צריכה לחקות שתסיימי לשתות את הנס".. כן אמא? את באמת חושבת כך? אני לא יודעת איך להסביר את מה שהרגשתי זה היה תערובת של כעס ביחד עם עוד רגש בלתי מוסבר. הייתי כל כך מרוכזת בלנסות לפענח את הרגשות שלי כך שלא שמתי לב לצ'ארלי שהתחילה לבכות ולהגיד עד כמה טוב היה כשהייתי בפנימייה או לדיאגו שירד במדרגות שניה אחרי אבא שלי.