second chance

Part 6:

"אמא! אני מאחרת" קראתי בבהלה כשאני מבינה שהשעון המעורר לא צילצל. אני מתארגנת מהר- אני כלכך שמחה שבחרתי אתמול מה אני אלבש. תוך מספר דקות אני יורדת למטה בבהלה מדלגת על כמה מדרגות ומגיעה בבטחה לקומה למטה, רואה את הורי, צ'ארלי ודיאגו מסתכלים עלי מוזר. כולם עדיין בפיג'מות.
"שלמו " צארלי אומרת ומושיטה יד. כל אחד מהיושבים בשולחן מוציא שטר מכיסו ומושיט לידיה של צארלי. "מה לעזאזל?" אני אומרת בהלם. "רגע אז אני לא מאחרת? אבל השעון מעורר.." צארלי מנידה בראשה לשלילה "התערבנו אם תצליחי לקום מוקדם לבית הספר.. צארלי הייתה היחידה שהביעה בך אמון" אבא ענה מנשק את ראשי והולך לכיוון המדרגות אמא וצארלי אחריו "בוקר אור יפה דרך אגב יש לך זמן את יכולה להירגע" אמא אומרת תוך כדי שהם עולים במדרגות "מה? אני פשוט שונאת אותכם!" אני אומרת בכעס פונה חזרה לכיוון המטבח דיאגו נעמד על ידי בזמן שאני מכינה לעצמי משהו לשתות. הוא מניח את כוסו בכיור "את באה איתי כן?" הוא שואל ולפני שאני מספיקה להגיב הוא מאשר את דבריו "יופי אז נתראה עוד רבע שעה" ועולה במדרגות.
כעבור כמה זמן אני מסתכלת בשעון ואני מבינה שאם דיאגו לא יספיק להתארגן בזמן הקרוב רוב הסיכויים שבאמת נאחר. אני עולה המדרגות ישר לעבר חדרו של דיאגו. דלת חדרו פתוחה לרווחה והוא עומד שם במרכז החדר שכל פלג גופו העליון חשוף וטיפות מים נוטפות משיערו .. הוא מייבש את שיערו במגבת ופונה לעברי רואה אותי בפתח הדלת. אני מרגישה כי לחיי מאדימות ואני מתוסכלת מהמחשבה שלמרות כל הזמן הזה בין אם אני ארצה או לא, תמיד יהיה לי משהו אליו. גם אם אני אתגבר עליו לגמרי הגוף שלי תמיד יגיב אליו. "סליח- לא התכוונת- מתי הולכים?" אני אומרת בגמגום מסיטה ממנו מבט, אני מרגישה כי הוא מתקרב ונעמד יחד איתי בין משקופי הדלת. ועכשיו כשאני מודעת לאיך שאני מתנהגת אני נדבקת לאחד המשקופים על מנת לא ליצור מגע לא הכרחי. דיאגו לעומת זאת משדר שכל העולם בכיסו הקטן הוא לובש את חולצת התלבושת מכפתר את הכפתורים לאט ומסתכל עלי בחיוך קטן "אל תדאגי השיעור הראשון מתחיל רק עוד 20 דקות אנחנו עוד נספיק להגיע לפני" אני נבוכה ולפני שאני מספיקה לחשוב על מה שאני עושה אני מוצאת את עצמי בורחת "אני מחכה לך באוטו!", אני רצה במהירות לכיוון התיק לוקחת את המפתחות על השולחן ומתנשמת לרווחה כשאני נמצאת באוטו. "לעזאזל איתך רוברטה!" אני נוזפת בעצמי, "את רואה אותו בלי חולצה וזהו כל הערכה העצמית שלך נפגעת! אתם פאקינג רבתם לפני כמה ימים אמרת שאת לא רוצה לראות אותו אבל לא חיוך אחד וזהו את נמסה" התת- מודע שלי צועק ואני לא יכולה לסבול את זה יותר אז אני מפעילה את המערכת שמע כשאני רואה שיש דיסק במערכת. המוזיקה מתחילה להישמע ואני נסחפת בקולו של הזמר כלכך עד שכשדיאגו נכנס לרכב אני נבהלת. הוא ישר מפסיק את הדיסק כשהזמר מתחיל להישמע שוב עם שיר אחר. "למה? זה היה יפה" אני מתגוננת אך הוא לא מגיב, מתחיל בנסיעה. למה תמיד כשאנחנו נוסעים אנחנו שומרים על שקט? הוא כאילו בכוונה לא רוצה לדבר אני חושבת בעודי מסתכלת על החלון. אבל מצד שני אין לנו גם על מה לדבר.. אני לא צריכה לרצות לדבר איתו.
אני נסחפת במחשבות אך כמו שדיאגו אמר אנחנו מגיעים לבית הספר חמש דקות לפני הצילצול. אנחנו יורדים מהרכב ואני רואה ים של תלמידים בצבעי התלבושת. אני מרגישה מסוחררת מקולות התלמידים והמוזיקה ואני חושבת שאני מפתחת התקף חרדה קטן כיוון שעם הסחרחורת באה לי בחילה ואני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות. אני לא יכולה לעשות את זה. אני פשוט לא יכו-. אני מרגישה יד חמה תופסת את מותני ואני צמודה לחזה הקשיח של דיאגו "תנשמי" הוא אומר ואני עם כל הרצון לשחרר את עצמי ממנו פשוט לא יכולה. כשהוא רואה שאני לא זזה הוא עוטף אותי בשתי ידיו וחוזר על דבריו "תנשמי". אני לוקחת נשימה מהוססת שניתן להריח בה את האוויר הצח מעורבב עם הבושם של דיאגו. ואנחנו עומדים ככה גם אחרי שהצלצול נשמע. כשאני חוזרת לנשום כרגיל אני נהיית נבוכה לאור העובדה שהתנהגתי כמו פחדנית. אני מתנתקת ממנו ומבקשת סליחה "אין לך ממה, הייתה לך חוויה קשה ולחזור לכאן כנראה הלחיץ אותך. פשוט תיזכרי שאת לא לבד" הוא עונה לי ולפני שאני מספיקה לעצור את עצמי אני לא יכולה לשכוח שהוא לקח חלק נכבד ב"חוויה הקשה" שעברתי כאן אז התגובה הנורמאלית ביותר הייתה מגננה "יכולתי להסתדר לבד אתה יודע. אתה לא צריך לצאת בקטע של וואו איזה גיבור אני כי עזרתי לילדה מפוחדת בכך שנתתי לה חיבוק". לעזאזל. לא הייתי צריכה להגיד את זה. בעצם למה לא? הוא צריך לדעת מה אני חושבת. הוא הסתכל עלי במבט מופתע, נראלי.... "אני לא יצאתי בקטע כזה את מודעת לעובדה שלהגיד תודה זה לא מזיק" הוא אמר מתכופף לעברי על מנת ליצור בנינו קשר עין קולו קר וניתן לשמוע שעיצבנתי אותו. שוב. "אז תודה אבל פעם הבאה, תיתן לי להסתדר לבד"
אמרתי מחזיקה חזק ברצועת התיק ומתחילה להתקדם לעבר בית הספר לא מחכה לדיאגו.
נשימות עמוקות, תיזכרי מה הבטחת לעצמך אני חושבת עם כל צעד.
השנה הזאת היא שלך. ואת לא תתני לאף אחד להכאיב לך או לפגוע בך כמו אז. אז תרימי את הראש. גב זקוף. ותראי לכולם מה את שווה.
אני חושבת בזמן שאני נכנסת לבית הספר עם חיוך גדול ומטרה חדשה.