הגענו לעיר
אני וסקיי
אנחנו ביחד הגענו לביתנו
לא רצינו ללכת לבית
רצינו לברוח
לא רצינו להמשיך במקום הזה
לא ידענו
לא ידעתי
איך יכולנו
"סקיי" אמרתי.. "אולי נברח מפה?"
שאלתי עם הכאב
לא יכולתי לפגוע באנשים
לא יכולתי להכאיב
אני לא יודע מה קורה איתם
אני חושב שהם מתים
סגרתי את עיניי
"סיד.." שמעתי את הקול של סקיי, הקול הכאוב שלה, אותו הקול שנהרס עם הזמן, הכאב הרס אותה
הכאב שלה הרס גם אותי
"סיד אתה רוצה לברוח מהבית שלנו..?"
הכאב בקולה היה נשמע חזק כלכך
לא ידעתי איך לבטא את עצמי
"כן.." אמרתי, "כן, סקיי המקום הזה עושה לנו רק רע"
"איך.. איך אנחנו יכולים לברוח?" סקיי שאלה
"פשוט ניקח את מה שיש לנו ונברח" אמרתי
"אתה לא מפחד? אין לך את הפחדים שלך?"
סקיי שאלה בזמן שהיא דומעת
הדמעות המדכאות שזורמות על פני הפנים התמימות של סקיי
"ברור שאני אבל אין לנו עוד מה לעשות" אמרתי, "אלה הם הפחדים שלנו"
"עכשיו." סקיי אמרה בנחישות "בוא נלך עכשיו"
"בדיוק עכשיו"
YOU ARE READING
Loyalty
Teen Fictionהיא נמצאת, היא קיימת. אבל היא מתה מבפנים. היא בוכה, היא מדממת. אבל הקיום שלה לאט לאט נעלם. היא נעלמת. היא נמצאת כאן לבד. היא יודעת שהוא נמצא שם בשבילה. אבל הכאב גובר, זה לא עוזב אותה, לאן היא נעלמה? אותה ילדה שהייתה פעם.
