Don't let me go | Harry Styles

[18]

היא בוכה בין זרועותיי, ואני מחזיק אותה, המוח שלי מלא במחשבות.

זאת מיה? זאת באמת מיה? איך לא זיהיתי אותה לפני כן, אני כזה מפגר. היא בטח סבלה כל כך.

השרשרת, זאת השרשרת שהבאתי לה באחת הפעמים הראשונות שנפגשנו. היא הייתה כל כך קטנה, היא גדלה כל כך.

חיזקתי את אחיזתי בה, הלב שלי דפק במהירות והרגשתי את המועקה עולה. את כל הגעגוע והכאב עולים בחזרה.

״הארי, אתה מכאיב לי קצת.״ היא מלמלה, אלוהים זאת באמת היא, אני לא מבין איך לעזאזל לא זיהיתי אותה.

״מיה.״ לחשתי. ״מה?״ היא אמרה בהלם, ״מיה, לעזאזל אני לא מאמין שזאת את. מיה. אלוהים אני כל כך מפגר, אני מצטער כל כך.״ מחצתי אותה יותר חזק.

היא התנתקה ממני והסתכלה עליי. עינייה התכולות מעט אך יותר אפורות הביטו בי בהלם, הדמעות עולות מחדש.

״אתה זוכר אותי?״ היא שאלה, צחקוק מאושר נפלט מפי. ״לעזאזל מיה.״ אמרתי בשמחה לאחר שהצמדתי אותה שוב אליי.

״הארי.״ היא מלמלה, ״הארי!״ היא אמרה הפעם יותר חזק, ידייה עכשיו נעטפו סביבי, והיא נצמדת אליי חזק.

זאת מיה. זאת מיה שלי. אני לא מאמין, אני כל כך מטומטם שלא זיהיתי אותה לפני כן.

״אני כל כך מצטער, על הכל, תסלחי לי.״ אמרתי, הרגשתי דמעה יורדת מלחיי, ואני לא אכחיש, אם הייתי בן אדם יותר רגיש, הייתי בוכה פה נהר.

״התגעגעתי אלייך כל כך.״ היא אמרה, ״הייתי זקוקה לך כל כך.״ היא ייבבה. ״אני פה עכשיו.״ לחשתי אל תוך אוזנה, ידי מלטפת את גבה.

התנתקתי ממנה, והסתכלתי עלייה. היא כל כך יפה.

״אני לא מבין כלום. איפה ההורים שלך, למה את לא איתם?״ שאלתי מבולבל. ״הם, הם נהרגו בתאונת דרכים שנקלענו אלייה.״ היא אמרה.

״את, את עברת תאונת דרכים? מתי זה קרה?!״ שאלתי בדאגה, ״בערך כמה ימים אחרי שעזבתם. מאז עברתי כל מיני בתי יתומים, מאחד לשני בלי הפסקה. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה היה אתה.״ היא אמרה.

״אתה שכחת אותי.״ הוא מלמלה, ומשכה באפה בניסיון להפסיק את הבכי. ״לא, אני אף פעם לא שכחתי אותך.״ התנגדתי לדבריה.

אף פעם לא שכחתי אותה.

״אני פשוט לא זיהיתי אותך, את השתנת כל כך, ובנוסף, שיקרת שקוראים לך מולי.״ אמרתי, והיא השפילה את ראשה.