החיים חזקים מהכל

פרק 3

אור פוגע לי בעיניים ומסנוור אותי

אני פוקחת עין אחת בקושי ורואה שכבר אור בחוץ.."יופי,הגיע הבוקר" אני אומרת ונאנחת.."כמה זמן לעזאזל ישנתי?"

"בוקר טוב פרינססה" אני שומעת את חיים "את לא רוצה להבריז ביום הראשון שלך בביצפר" הוא ממשיך ונושק לי בראש

"איזה אנרגיות על הבוקר..מה השעה?" אני שואלת

"כבר 7 וחצי..עוד חצי שעה אני צריך להיות בבית הספר אבל אמא אמרה לי שאת מתחילה ב9 אחרי שתשימי את קרן ושלי בגן." הוא עונה

"כבר 7?"אני אומרת בייאוש "ישנתי בקושי 4 שעות וזה מרגיש כאילו רק 4 דקות עברו! אגב רות עדין פה?" אני שואלת

"יאלה קומי" הוא מנער אותי וממשיך "כן היא תשמור על אור היום.היא ספרה לי מה קרה אתמול.אגב חתיכת הופעה דפקת אתמול." הוא צוחק "אחלה דרך להעלם באמצע ה'שואו'.ממש סינדרלה" וממשיך לצחוק

"כן אה" אני אומרת תוך כדי התמתחות "כשתמצא את האביר על הסוס הלבן תפנה אותו עליי" עונה לו בחזרה וצוחקת.

קרן ושלי כבר מוכנות ואני מתפנה לארגן את עצמי."הלוואי והיום הזה יגמר מהר" אני ממלמלת לעצמי ומושכת גינס כחול וגופיה לבנה מהארון.מתלבשת בזריז ובוחנת את עצמי במראה.

פעם יכולתי שעות להסתכל במראה ולהחמיא לעצמי בקול זה היה מטריף את אמא שלי "איך את אוהבת את עצמך..את היחידה שיכולה להחמיא לעצמה כל כך הרבה ותמיד יהיה לך עוד מה להגיד על עצמה" היא הייתה תמיד אומרת לי ואז צוחקת.

כיום אני מביטה במראה רק לכמה דקות,אני כבר לא מזהה את עצמי.השתנתי.

הגוף כבר לא אותו הגוף,הבטן..הבטן כבר לא אותה הבטן,הקוביות העדינות שהיו לי מכוסות בשכבת שומן לא כל כך דקה.

לפני שנתיים זרקתי את הספורט,למה?שאלה טובה!עוד התפרצות של גיל הטיפש-עשרה!אחד המהלכים הכי "חכמים שלי".

12 שנים של אמנויות לחימה זרקתי לפח.מאות תחרויות,עשרות מדליות וכמה גביעים מנצנצים זה מה שנשאר לי עמוק עמוק בקרטונים שסגרתי במחסן.

צלקות בכל מקום בגוף בעיקר בגב ובבטן.ככה זה שמסתבכים הרבה במכות.

אמא תמיד צעקה על אבא שזאת אשמתו כי הוא דחף אותי לאומנויות לחימה..באמת שאהבתי את זה.אני עדין אוהבת את זה אבל עכשיו אין לאן לחזור.

איך שעזבתי את זה כבר לא היה לי מקום לפרק את העצבים אבל אז לעומת שנה שעברה לא הייתי כל כך זועמת.

שנה שעברה כל מי שהיה פונה אליי בדרך כלשהי היה מקבל מנת זעם ממני וככה הרווחתי ביושר עוד כמה צלקות.מכות,דקירות ואפילו 2 יריות..כל זה רואים על הגוף.