אני עומדת מול המראה בחנות ומתלבטת כי כבר יודעת מה יקרה בעוד כמה דקות כששוב אחזור הביתה בידיים ריקות.
אני בוחנת את דמותי במראה ומחייכת את אחד החיוכים הנדירים שלי, חיוך של אהבה עצמית. חבל שזה לא ככה בבית.
אני אוהבת ללכת לחנויות ולמדוד בגדים, הם יושבים עליי טוב, אני נראית בהם יפה ורזה.
אבל אף פעם אין לי את האומץ לקנות כי אני יודעת מה יקרה כשאגיע הביתה ואמדוד מחדש את הבגד.
אני מכירה את התסכול שבהרגשת השומנים העודפים מול המראה למרות שכולם אומרים אחרת.
אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי מעבר למראה בחנויות הבגדים כי אני לא
מושלמת.
כי יש לי שומן עודף בירחיים, ובשר ששומר על הרחם. אבל לי קשה
וכמה שיסתכלו עליי מודדת ביקיני בחנות של הלבשה תחתונה אני אביט ואראה
נערה אחרת
יותר רזה ממני שתמיד אשאף להיות כמוה. וגם אם בחנות אני יותר רזה ממנה,
בבית אני שמנה וזה מה שחשוב, וזה מה שאני צריכה להוריד.
אז אני שומרת על עצמי מהאוכל,
ובכל פעם שאני מובסת אני בורחת אל החנות כדי להרגיש יפה ורזה,
כדי להרגיש את מבטי הקנאה של הבנות שליד המראות האחרות שמגניבות אותם בחשאי וחושבות שאיני יודעת,
ותמיד חוזרת עם תחתונים או גרביים כדי שיהיה תירוץ לבריחה
שלא סתם הלכתי וחזרתי בידיים ריקות
כמו מאז ומעולם, מהיום שלמדתי מהו פחד מהבגד שירד בחנות מהקולב.
