זה היום.
היום הגדול הזה
כל אחד מתכסה בשמיכות השכול שאף אחד כמעט לא באמת חווה
אבל הוא מנסה לחוות, מנסה להבין
מנסה להתחבר...
זה היום.
היום הגדול הזה
שכל הסיוטים עולים למעלה,
דואגים להראות פנים
בטלויזיה
ברדיו
ברחוב
בכל מקום.
זה היום.
היום הגדול הזה.
היום הגדול הזה, שכל מי שחווה אותו רק רוצה לברוח ממנו,
ומי שלא- מנסה להתקרב,
ונכווה
נכווה כוויות שחורות,
ולא שם לב..
אבל ביום הזה,
בזה היום-
פרח קטן יצמח.
פרח של תמימות
תמימות שאינה מבינה דבר,
תמימות שמנסה להכחיש הכל.
אבל ביום הזה זה אסור:
כי זה היום,היום הגדול הזה..
היום שבו הכל מותר.
היום שבו כל הסיוטים עולים מתוך חדרי הלב פנימה,
ודורשים לפרוץ,
לרוץ במדשאות חסרות חיים בתוך מסך.
לרוץ בתוך מילים,חסרות רגש.
חסרות ומלאות.
כי זה היום שבו הכל נפרץ
התמימות,
הבריחה,
הסיוט
מזכיר שכל זה
היה.
אסון.
